הדפסה
מוסר השכל (14/8/2003)
מתוך: "שכחו אותו בבית". לא, זה לא שם של סרט. זהו סיפור על חייל של אף אחד !
ג' פנה אלינו כדי ליידע אותנו על כאבו. ואולם, אנו סברנו שהבאת המקרה לידיעת כלל החיילים חשוב על מנת למנוע הישנות מקרים דומים. מסיבה זו אף סברנו כי יש לקבל תגובת ראש אכ"א ומפקד זרוע היבשה.
מקרה יוצא דופן יש בו ללמד מאחורי הסיפור האישי של ג', על כי למרות שאנו בשנות האלפיים עדיין לא השכילו להטמיע בין המפקדים בצה"ל כי הטיפול הראוי בפרט הוא לב ליבו של הצבא.

ג' הגיע עם מוטיווציה רבה. גילוי המום בליבו הוא אירוע טראומטי בפני עצמו, מה עוד שהיה במצב קשה ומחוסר הכרה במשך שעות עד שחזר להכרה בבית החולים.

הוא שב מאישפוז לבסיס האם שלו. איש אינו מבין לליבו הפגוע של חייל שגוייס כלוחם לסיירת מובחרת ועקב אסון רפואי הוא יכול רק להביט לעבר חבריו העושים את שחלם ונבצר ממנו.
לא זו בלבד שאין משמרים מוטיווציה זו בחיפוש תפקיד בעל עניין כדי להשאיר אותו קרוב לחבריו הלוחמים, אלא שאין איש מודע לצורך לטפל בחייל כזה ולעודדו.

חייל טוב, לוחם, נזרק לתפקיד אשר יש בו לעורר מצבו הנפשי בעקבות האירוע הרפואי ובבסיס שכוח אל ומענישים אותו בארבעה חודשי המתנה לראיון.

אנו מבקשים תגובת ראש אגף כוח אדם במטכ"ל, ואנו מציגים שאלה רטורית לראש מדור פסיכולוגיה בצה"ל. האם צה"ל לא מיישם את המחקרים הרבים שהראו כי פצועים ששבים ליחידותיהם מחלימים מפציעתם ברוב המקרים ? האם במקרה זה פעל צה"ל בצורה תקינה ?

אנו סבורים שלא. מוסר ההשכל הוא כי בגוף כזה שהסיכוי להיפגע גדול כל כך, חייב להיות מנגנון אשר לא יהפוך הפגיעה (ולא רק עקב קרב) הגופנית בהכרח לפגיעה נפשית ?

ראוי כי מקרה זה של ג', "החייל של אף אחד" ילמד כלקח. איננו רופאים ולא מבינים בבריאות הנפש. אך יחד עם זאת, לא נרחיק לכת אם נעיז לנחש כי טיפול בג' לאחר שיחרורו מבית החולים בצורה הראוייה, היתה יכולה למנוע או למזער את תופעת הלוואי הנפשית.
עם קבלת תגובת צה"ל נפרסמה כאן.

ומעבר לכך: איך קורה שחייל מצוי בודד במכולה בבסיס חודשים מבלי שאיש ישוחח עימו ואיך קורה ששמונה חודשים אין מפקדים מרגישים בחסרונו של חייל ?

אין לנו אלא לסכם סיפורו של ג' במילים: "לא יאומן כי יסופר"... .


עוד על מקרה זה:
חזרה