כתבת תחקיר ב"ידיעות אחרונות" מיום 5.6.03 המפרטת מפי עדים כיצד צה"ל בדק מותם של חיילים ועד כמה רציני תחקיר הצבא, פותחת צוהר לאחת "הפרות היותר קדושות" בצה"ל שאיש לא מעז לגעת בה... "התחקיר". אור ליום 8.6.03, נהרגו 4 חיילים במחסום ארז. שוב, אסון צפוי, בנסיבות כמעט דומות לקודמו. מחדל רודף מחדל וצה"ל ממשיך "לחקור" את עצמו ומחדליו.
מקרה דניאל הילר ז"ל כמשל לחוסר האמון בחקירות הצבא.
כתבת התחקיר של העיתונאים רונן ברגמן וגיל מלצר "טבח ידוע מראש"(ידיעות, מוסף שבועות- 5.6.03 ) עוסקת בתחקיר מותם של 7 חיילי מילואים ו3 אזרחים, אור ליום 3.3.02 במחסום המשטרה הבריטית בואדי חרמייה אשר נורו עלידי צלף בודד. ואולם, מקריאת עדויותיהם של הפצועים על התנהגות ואופן התחקיר של צה"ל,עולה תמונה לפיה אבד האמון בתחקיר שעשתה המערכת הצבאית ועולות שאלות נוקבות ובהן האם צה"ל מנסה לטייח אחריות מפקדיו לאירוע. בין אם טייחו בצה"ל ובין אם לאו ברור שאין לקיומו של התחקיר כל הצדקה במצב בו נסיבות דומות מולידות מחדלים החוזרים על עצמם ברצף מצמרר. מאחר ולקחים אין מפיקים או שאינם מיושמים, אזי נשאלת שאלה הנוקבת מקודמותיה והיא מי נותן את הדין בצה"ל על אירועים בהם נפלו חיילים ועולה מנסיבות אותם אירועים חשד לכאורי לרשלנות ?
כתבה זו מתווספת לאירועים רבים אשר אינם מחזקים את אמון ההורים במערכת. משפחות שכולות לא מוכנות לקבל נוסח ממצאי התחקיר שצה"ל הסכים למסור לידם בעניין מות בנם. חלקם החזירו התחקיר לרמטכ"ל כצעד של חוסר אמון, אחרים נלחמו בצה"ל והגיעו לערכאות שיפוטיות כדי להגיע לחקר האמת. כך בעניין מסקנות הצבא שבתחקיר אסון המסוקים כך במקרה מותה של החיילת קרן ענתבי ז"ל שצה"ל קבע כי התאבדה ומאבק עיקש של הוריה הביא להחלטת בית המשפט להוצאת גופתה מקברה והוראה לצה"ל לחדש החקירה (בג"צ 635/01 ), כך במקרה מותו של החייל דביר מור-חיים ז"ל שנהרג יחד עם שלושה נוספים מאש כוחותינו. שם התגלו בתחקיר, ליקויים שהפרקליט הצבאי הראשי כינה אותן "תקלות במישור המקצועי" אך לא נמצא אשם (בג"צ 6208/96 ) וצה"ל לא היה מוכן למסור לידי ההורים את כל ממצאי התחקיר. כך במקרה בו נהרג החייל אלי אושה ז"ל. במקרה זה נמצא האשם והוא מפקד היחידה, אולם צה"ל סירב להעמידו לדין וההורים פנו לבג"צ (בג"צ 4550/94 ).
לאחר סיום כתיבת מאמר זה, נודע על מקרה חריג בו הוריו של החייל דניאל הילר ז"ל מדימונה, שנהרג בשנת 2001 - בשל חוסר אמון בהודעת צה"ל כי בנם התאבד, הוציאו ביוזמתם גופתו מהקבר ושיכנו הארון בביתם עד שצה"ל ביום 15.6.03 הסכים כי הגופה תיבדק ע"י פתולוג מחו"ל.
הדבר החמור בפרשה היא העובדה כי לא היה בידי צה"ל כל בסיס להודיע למשפחה שהחייל התאבד, כפי שנודע בועדה שכונסה בעקבות כך בראשות הפצ"ר ביום 15.6.03 מפי פרקליט. הפרקליט הצבאי, סא"ל ברוך מני, שהיה אמון על תיק החקירה, קבע כי אי אפשר היה להוכיח שהילר ז"ל אכן התאבד כפי שטען הצבא עד כה. בחלקו השני של סעיף 55 לתיק החקירה נכתב: "אין בחומר החקירה ראייה המאפשרת להכריע בדבר רצונו או כוונותיו של המנוח בשניות הסמוכות לירי".
אלו רק דוגמאות בודדות אך משקפות הקורה בצה"ל בתחום חקירת צה"ל את עצמו והחסינות שהדין הקיים מעניק למפקדים באמצעות סמכויות לצה"ל שלא להעמיד לדין פלילי בכל המקרים מפקדים אף אם ברור שמחדליהם ורשלנותם הם שגרמו למותם של חיילים. וכל זאת,כאשר אף בהיבט המשפטי חוקתי, זכות חוקתית היא הזכות לחיים. האם יעלה על הדעת כי מקרים שלא יהיה די בכל אוצר המילים להביע שאת נפש מפי האדם השפוי כמו במקרה החמור שבסופו קופחו חיו של לוחם דובדבן סמל אהוד שניאור ז"ל באימון בבסיס "אדם" במה שנראה על פניו כהתעללות ושררה מידי מפקדים ורשלנות של גורמי הרפואה אשר לא האמינו לאהוד ז"ל כי אינו חש בטוב ומעלו לכאורה בתפקידם (החקירה טרם הסתיימה) יכולים להסתיים במסקנות פיקודיות? לא יעלה על הדעת שחקירה בה ימצאו ראיות לעבירות פליליות אפילו ברשלנות - תסתיים אחרת מאשר בהגשת כתבי אישום נגד האחראים ע"י הפרקליטות ודרישת עונש מרתיע?
חקיקה זו אינה סבירה. היא נוגדת את הנורמות המשפטיות הקיימות במדינת ישראל ולהן כפופים כולנו. המחוקק איפשר לצה"ל לחרוג מנורמות מוסריות ומשפטיות תוך חשיבה מוטעית כי בכך יש איזון אינטרסים ראוי. למען חופש התחקיר הצה"לי . בשל כך כבל ידם של רשויות החקירה והמשפט. רמז לביקורת על הדין הקיים ניתן למצוא בדבריו של כב' השופט חשין בדברי הסיכום בבג"צ 4550/94 הנ"ל " ... אכן, לו החליטו המשיבים להעמיד את סא"ל ע' לדין פלילי, גם אז לא הינו רואים להתערב בהחלטתם. ומשהחליטו שלא להעמידו לדין פלילי,גם כך אין אנו סבורים כי ראוי שנתערב בהחלטתם. המשיבים פעלו בגדרי שיקול-הדעת שהם מחזיקים בו על-פי דין, ולא נמצאה לנו עילה ראוייה להתערב בהחלטתם. אנו מחליטים איפוא לבטל את הצו על-תנאי ולדחות את העתירה..." (הדגשה שלי ס.א)
בבג"צ 6208/96 ביקורת על הקשיים שצה"ל מציב בפני הורי חייל שנפל המבקשים להגיע לחקר האמת וצה"ל אינו חושף בפניהם את כל ממצאי התחקיר והזכות העומדת להם לדרוש כי מותו יחקר עד תם. אומרת שם כב' השופטת דורנר בסיכום :"...העותרים הפקידו בידי צה"ל את היקר להם מכל - את בנם - והוא לא שב. עומדת להם זכות מוסרית ומשפטית לדרוש כי מותו ייחקר בצורה ממצה ומקיפה. זכות זו נובעת מן האחריות של צה"ל לשלום חייליו.
עומדת לעותרים גם הזכות לקבל את הפרטים המצויים בידי צה"ל, ככל שהדבר ניתן במסגרת מגבלות ביטחון שדה,על אודות קורות בנם בשעותיו האחרונות. בעניינים אלה, באים הם לרשויות הצבא לא בחסד כי אם בזכות. יש להצר על-כך אם מאן דהוא ברשויות הצבא לא ראה כך את פני הדברים. יש להצר על כך שחלק מהמידע שהיה מצוי ברשות הצבא, ושהצבא היה נכון בסופו של דבר להראותו לעותרים, לא הגיע לידיהם אלא לאחר פניות רבות מצידם..."
ראוי כי נשאל לאור המובא, מה באמת קורה בצה"ל בעניין התחקירים והאם ראוי כי צה"ל יחקור את עצמו... סליחה , יתחקר באמצעות מפקדיו אירוע בו קופחו חייו של חייל . ומי בצה"ל מקשה על גילוי כל האמת ולמה. הסמכות קיימת בידי צה"ל על פי חוק ואולם, האם ראוי כי מפקדי הצבא ללא שום הכשרה בחקירה יחקרו אירועים אשר לא זו בלבד שיש בהם לא אחת היבט משפטי שרק בעל הכשרה בתחום החקירות והמשפט יכול לאבחן, אלא שנוגעים הם לתיפקודם של מפקדים כפופים או עמיתים. התשובה המתבקשת מאליה היא שלילית.
המחוקק חייב בשינוי המצב המשפטי למען שמירת חיי החיילים. שינוי החקיקה היא עניין של פיקוח נפש. רק הוראת דין המחייבת האחראים בתוצאות הקטלניות של מחדלם או מעשיהם, יהיה בה כדי לטעת ולהפנים חובתם לשמירת שלום החיילים.
החקיקה טרם שונתה וזה המקום לומר כי יוזמה כזו כבר בדרך. עד לשינוי המיוחל, בית המשפט המחוזי פתח פתח משפטי לחייב את צה"ל לגלות כל פרטי התחקירים. בפסק דין מן הימים האחרונים בעניין חומר חסוי שאין למוסרו לפי סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, קבע בית המשפט המחוזי בת"א כי חסיון זה אינו חל אם חומר זה מהווה ראייה בהליך משפטי אזרחי כנגד רשות (מחוזי ת"א ה"מ 1041/02 ור"ע 8282/02). לפיכך, היה ותוגש תביעה אזרחית כנגד צה"ל, ניתן לבקש כיום המצאת התחקיר במסגרת ההליך המשפטי.אף כי הערעור בבית המשפט העליון (ר"ע 8282/02) נדחה - נקבעו שם כללים חשובים בדבר הזכות למידע וצה"ל כרשות ציבורית חייב בהם. בשל חשיבות פסק הדין והזכות לקבלת מידע, אנו מפנים כאן הפנייה לפסק הדין במלואו.(נא הכניסו מספר 8282 שנת 2002 - 8282/02 - ועיינו בהחלטה מיום 13.11.03)
המצדדים בכך שצה"ל ינהל תחקיר על כל פעילות מבצעית שבה נפל חייל טוענים כי אין מקצועי מצה"ל כדי לתחקר האירוע באמצעות מי ש"מבין במטריה". דיעה זו יש לשלול מכל וכל. אין כל קשר בין הסקת מסקנות והפקת לקחים בתחום המבצעי לבין חקירה מקצועית שנערכת כדי למצוא אם הופר דין כלשהו. שני דברים שונים הם החקירה והתחקיר. התחקיר נועד ללמוד על הכשל כדי להימנע בעתיד מאותה תוצאה מזיקה של מות חייל והחקירה באה לבדוק האם הופרה חובה משפטית בקרות אסון, אם במעשה או במחדל או רשלנות והאם היא הגורם למותו של חייל. החקירה גם באה ללמדנו מי נושא באחריות משפטית לכך, במקרים בהם נעברה עבירה על החוק, אם במעשה או במחדל אסורים או אם הופרה חובה משפטית שתוצאתה קטילת חיים.
אחריות משפטית של מפקדים לשלום החיילים משתרעת על כל תחומי העשייה הצבאית . מהותו של תחקיר אינו באלה. מעצם הגדרתו אינו בא לבחון אחריות. התחקיר בא לבדוק הסיבות לכשל לשם הפקת הלקחים ותיקון הליקוי או הימנעות ממצב דומה בעתיד. החסיון על התחקיר ואיסור השימוש בממצאיו בבית המשפט, תכליתו לאפשר שיח חופשי ללא חשש להפללה כשהמטרה הסקת מסקנות. מבלי לגרוע מתכלית זו, יש בכך כדי להוביל לחסינות האחראים למחדל ולכך, לא התכוון המחוקק. לפיכך, נוצר מצב משפטי שהוא בגדר אבסורד וסטייה מכללי המשפט, לפיו איסורים בתחום שמירת החיים, אינם נאכפים כעל כל האדם גם בצה"ל. יש בכך משום מסר פסול היכול להתפרש כזילות בחיי החיילים.
מדינת ישראל קבעה בחוקיה כללים משפטיים אשר באים להגן על הזכות החוקתית הגבוהה שבזכויות -הזכות לחיים. לפיכך, נקבעו כללים שעל פיהם כל אימת שמת אדם לא מוות טבעי ומעורב אחר במוות, החל ממי שנוטל חיים של אחר בכוונה וכלה במי שמעשה או מחדל רשלני מצידו הביאו לקיפוח חיי הזולת, קרי, סטייה מחובת הזהירות הכללית, כי אז תחול עליו סנקציה עונשית בחוק. התעלמות מסיכון צפוי שאינו דווקא התקלות באוייב, אלא מקרים כגון הצבת חיילים במחסום ללא תאורה, ללא יכולת תגובה ראוייה או ללא ציוד מתאים ועוד כהנה וכהנה - יכולה לבוא בגדר סטייה מכללים משפטיים.
בעניננו, אנו עוסקים בחובה משפטית ספציפית של הטלת אחריות על הצבא לשמירת החיים של חייליו. זו אינה חובת זהירות כללית, אלא חובה שהיא יורדת לשורשה של אחריות משפטית קונקרטית. והנה, דווקא במקום בו הוטלה חובת זהירות ספציפית, המחוקק מצא באמצעות הוראות של דין (ראה הרחבה בהמשך) לרוקן מתוכן אפשרות לנקיטת סנקציה עונשית. הוא הגביל סמכויות רשויות החקירה והפרקליטות במקרה מותו של חייל אם המוות נגרם תוך פעילות מבצעית (אימון, סיור, מעצרים, נהיגה וכל פעילות שרשאי צה"ל להטיל על חייל, לאו דווקא לחימה) והותיר בפני הדרג הנושא באחריות לשלום החיילים את קביעת גבולות אותה אחריות. רק אנו, שאר המדינה, אזרחים עפ"י הגדרת מעמדנו, נחוייב תמיד באותה סנקציה אשר ה"האדם מן הישוב", שאינו לובש מדים כידוע- קבע את גבולותיה על פי לשון החוקים.
ואם כך הם פני השוויון בפני החוק אזי מדוע לא לאפשר למשל ועל פי אותה תיזה חסרת הגיון, לבעל מפעל ואשר פועל העובד אצלו נהרג בעבודה, להחליט שלא להזעיק משטרה ולנהל תחקיר שלו פרטי לאירוע. ומדוע לא נאפשר בשם אותו עיקרון, להסמיך מנהל בית ספר לערוך תחקיר אם אחד מתלמידיו נהרג בחצר....ועוד.. רוצה לומר, אין כל קשר בין מטרות התחקיר לחקירה.
הפרדה מוחלטת יש להפריד בין צורכי הצבא ללימוד מכשלים לבין חקירה. אין מחלוקת בדבר חובת הפקת לקחים למניעת אסון להבא, לבין החובה המשפטית לחקור בכלים משפטיים מקרה בו קופחו חייו של חייל כשעל צה"ל חלה חובת שמירת חייו. זוהי זכות חוקתית של החייל שנפגע כי המדינה החבה באמצעות צה"ל כלפיו חובת זהירות מיוחדת, תוודא כי כללי המשפט הנהוגים במדינה יחולו על מי שנושא באחריות משפטית לאירוע מותו של אותו חייל. ובכן, מהו מהותו של התחקיר?
אך קודם, עידכון חשוב מאוד(1.1.2005) : - אנו מביאים כאן עידכון למאמר שלפניכם, מפרי עטו של עו"ד איליה : "כרוניקה של "חקירות" ידועות מראש...! ". מתברר שהדיעה שהובאה במאמר זה כבר ביום 1.6.2003 , אינה יתומה. עמיר רפפורט כתב "מעריב" פירסם כתבה על התנהלות החקירות במצ"ח ועל התחקירים ביום 1.1.2005 באתר "NRG " תחת הכותרת "במצ"ח לא יודעים את העבודה" שם מראיין הכתב חלק מבכירי החוקרים במצ"ח וקצינים בפרקליטות הצבאית (כולם במיל) בנושא אופן התנהלותן ויעילות החקירות במצ"ח ותגובת מפקדי מצ"ח כיום לנאמר. חשוב לקרוא : (לחצו על הכותרת מטה למעבר לכתבה)
"במצ"ח לא יודעים את העבודה"
|
