הדפסה  שלח לחבר  עבור לתגובות  הוסף תגובה
על אחריות מפקדים כלפי חיליהם – פירסום ביה"ס למשפט של צה"ל ! (1/3/2005)

רבות אנו מזכירים כאן את אחריות המפקדים לשלום חייליהם. הן באימונים, הן בפעילות מבצעית והן בדאגה לביטחונם ולבריאותם. התפיסה הנהוגה בצה"ל, לפיה המפקד הוא "חזות הכל" – קרי, הוא האחראי לכל - לא פוסחת גם על אחריותו למחדל, לרשלנות או למעשה פלילי הנוגע ישירות לשלום פקודיו.
 
אנו מביאים לפניכם מאמר אשר פורסם על-ידי בית הספר למשפט בצה"ל תחת הכותרת "על האחריות הפלילית ואחריות מפקדים". המאמר פורסם לפני שנים אחדות, ובו דוגמאות למעשים או לרשלנות של מפקדים, וכן תקצירי פסקי דין בנושא. אכן, הפסיקה לא קפאה על שמריה מאז, וגם הנושא נשאר אקטואלי כשהיה. חשוב לקרוא את המאמר, אשר נכתב על-ידי משפטנים צבאיים, אנשי בית הספר למשפט צבאי, והופנה לידיעת מפקדי צה"ל. חשוב הן לחייל ובעיקר למפקד – להפנים ולזכור את המצב המשפטי. אז הנה: כך תדעו מה מותר ומה בגדר איסור...
וכמו שנהוג לומר: לא נגענו. המאמר מובא כלשונו.
 


*על האחריות הפלילית ואחריות המפקדים:
 
חובת הזהירות של המפקד
 
כפי שראינו לעיל, בטרם נוכל לבדוק אם מישהו התרשל, אם הוא חרג מהסטנדרט הנדרש, יש להראות כי חלה עליו חובה לנהוג בהתאם לסטנדרט זה. יש להראות כי הוא חב בחובת זהירות.
 
וכך נפסק ב- ע/ 19/58 התצ"ר נ' סרן פ':
 
"כללית, ניתן לקבוע כי קיימת חובת זהירות החלה על מפקדי הצבא לדרגותיהם לנקוט בצעדים - כדי למנוע סכנה הנשקפת לחייהם ולבריאותם של פקודיהם תוך פעולות המוטלות על הפקודים במסגרת הצבא. מהותה ותחומיה של החובה והצעדים שיש לנקוט בהם כדי למלא אחריה יהיו שונים בדרגי פיקוד שונים משום השוני באחריות שהתפקידים מטילים ובסמכויות שהם מעניקים.
 
חובה זו היא נוספת לחובות הזהירות השונות החלות על כל איש בצבא לפי חוק המדינה, בתוקף היותו גם אזרח בחברה האזרחית, כגון, חובת הזהירות החלה על אדם הנוהג כלי רכב . . .
 
חובת הזהירות האמורה היא צורך שקיום המסגרת הצבאית מחייב מאחר ובמדה שאזרח המדינה נמצא בשירות צבאי נשללת ממנו במדה מסוימת האפשרות לפעילות יזומה והמסגרת הצבאית מחייבת אותו לקיים פעילות הכרוכה לעתים בסכנה, לחייו לבריאותו, מבלי שיהא חופשי לנקוט על דעת עצמו בכל הצעדים הדרושים כדי להמנע מסכנה.
 
ערכי היסוד הקיימים בצבא לגבי יחסי מפקד ופקודו מטילים לכן על המפקד אחריות לדאוג לשלום פקודו והוא חייב, בין השאר, לפעול באופן סביר כדי להמעיט עד המינימום האפשרי את הסכנה לחיים ולבריאות שפעולת הפקוד במסגרת הצבאית גוררת אחריה".
 
כלומר, בשל היחסים המיוחדים בין מפקד ופקוד, וצמצום חופש הפעולה של הפקוד וחובתו לציית למפקד, חב המפקד חובת זהירות כלפי פקודיו.
 
על מה משתרעת האחריות ? (האחריות האופקית)
 
ראינו כי עצם יחסי מפקד-פקוד, גוררים קיומה של חובת זהירות. עם זאת, חובה זו לא משתרעת על כל דבר ועניין. נסה כעת לבדוק מתי היא חלה ומתי אינה חלה.
 
כך למשל, בפסק הדין ב- ע/ 83/75 (בעניין סגן ט') נבחן היקף אחריותו של מ"מ כלפי חייליו.
 
דובר היה בקבוצת חיילים שיצאה, במסגרת נופש, לרחוץ במקום בו הרחצה אסורה.
 
אחד מהם טבע ומת. בית המשפט בחן את השאלה האם בעל הדרגה הגבוהה במקום, חייב היה למנוע את הרחצה, ומשלא עשה כן, הוא אחראי למותו של המנוח.
 
בית הדין פסק כי חובת הזהירות קיימת במקום בו יש תוכן מעשי לסמכותו. במקרה זה המ"מ לא יזם את האירוע או הורה לרחוץ בים. בנסיבות הללו, לא הייתה משמעות של ממש למעמדו של המ"מ. לא הייתה לו יכולת השפעה של ממש, ולכן, בית הדין זיכה אותו וקבע שלא הייתה עליו בנסיבות העניין חובת זהירות.
 
כלומר: יחס של מפקד-פקוד מקים חובת זהירות על המפקד, ובלבד שיש ליחס זה משמעות, יש מסגרת צבאית ויחסי משמעת צבאית.
 
החובה קמה לא רק ביחס לפקוד ישיר של המפקד. כך למשל, בעניין סגן ד' (ע/ 55/76), דובר במ"מ שראה חייל מיחידה אחרת אוחז בנפל של פצצה. הוא הורה לו "להתפטר" ממנו, אך לא עמד על כך ולא וידא כי כך יעשה. המ"מ הורשע, חרף העובדה שלא היה מפקדו הישיר, זאת לנוכח הסיטואציה שבה הייתה סכנה מיוחדת.
 
עד להיכן מטפסת האחריות ? (האחריות האנכית)
 
כאשר מפקד עושה מעשה או נותן פקודה ישירה, ומסתבר כי זו פקודה רשלנית, קל יותר להצביע על אחריותו של המפקד. יש לו קשר ישיר לאירוע ולתוצאותיו.
 
השאלה שאנו שואלים כעת היא מהו גבול האחריות על מחדל? האם בנוסף לאחריות הדרג הישיר, הדרג המבצע, יש אחריות גם על דרגים גבוהים יותר?
 
אם כן, היכן נעצרת האחריות? הרי ישנו קו המפריד בין דרג פיקודי שיש לראותו אחראי לדרג שאינו אחראי. אם לא נאמר זאת, הרי שבכל מקרה של כשלון תהיה כל שדרת הפיקוד, עד לרמטכ"ל, נושאת באחריות.
 
נפתח בעניינו של הגנרל היפני יאמאשיטה, שהיה מפקד הכוחות היפאניים בפיליפינים. הגנרל יאמאשיטה הואשם באחריות למעשי זוועה שונים שבצעו חייליו. להגנתו טען הגנרל כי הוא לא נתן כל הוראה לנהוג בדרכים בהן נהגו חייליו ולא נתן כל היתר לכך.
 
בית המשפט האמריקאי לא האמין לגנרל, שכאילו לא ידע על המתרחש, דחה את טענתו, הרשיעו וגזר לו עונש מוות. בית המשפט אמר כי מפקד אינו אחראי לעבירה שביצע חייל מחייליו. אבל, אם מדובר בתופעה רחבת היקף במקום ובזמן, והמפקד לא נוקט בצעדים כדי למנוע עבירות אלה, הריהו מוחזק כאחראי.
 
במקרה זה, האחריות הגיעה עד לראש הפירמידה, למפקד הכוחות היפאניים במקום. אין זאת אומרת שתמיד יהיה כך.
 
בפסק דין האמריקני בפרשת My Lai הגיעו לתוצאה אחרת. בכפר ויטנמי זה ביצעה מחלקה של צבא ארה"ב, בפיקודו של סגן קלי, מעשי זוועה באזרחים, לרבות רצח אונס ועינויים. סגן קלי הורשע ונדון למאסר עולם.
 
מפקד הפלוגה, סרן מדינה, זוכה מאשמת רצח (והורשע בעבירות אחרות). האבחנה שיחדה מקרה זה מעניינו של הגנרל יאמאשיטה, הייתה נעוצה בידיעה בפועל. הואיל ונמצא כי לסרן מדינה לא היתה ידיעה בפועל על המעשים של המחלקה במאי-לאי.
 
נראה כי אם היקף המעשים שנעשו היה גדול יותר מבחינת מקום וזמן, לא היו מוכנים לשמוע טענה כאילו המפקד "לא ידע" על קיומם, והתוצאה הייתה דומה לזו שבעניינו של יאמאשיטה.
 
חובות המפקד במסגרת "אחריות מפקדים"
 
עד עתה, הגדרנו מיהו המפקד, ראינו ממה נובעת החובה המיוחדת המוטלת עליו, מתי היא חלה ומתי לא. כמו כן ראינו קריטריונים לתיחום גבולותיה.
 
כעת, נבחן כיצד נפרטת חובה זו לפרוטות. נבחן מספר חובות ספציפיות המוטלות על המפקד מכח אותה חובת זהירות כללית שחלה עליו. נדגיש שאין זו רשימה ממצה של חובת המפקד במסגרת חובת הזהירות.
 
החובה למנוע סכנה לפקודים
 
החובה הראשונה שנסקור כאן היא החובה למנוע היווצרות סכנה ביחס לפקודים.
 
הבאנו כבר בפירוט את הדברים שנפסקו ב- ע/ 19/58, לעניין עצם קיומה של חובת זהירות. קיומה של חובה זו, שב ונקבע בפסקי דין רבים.
 
בית הדין לא מתעלם מכך כי הפעילות הצבאית מחייבת לעתים לעסוק בפעולות שהן מעצם טיבן מסוכנות. יחד עם זאת, יש לבדוק , דווקא לנוכח זאת, אם הסיכון אכן מתחייב ואם ננקטו אמצעי הזהירות הנדרשים כנגד הסכנות הללו.
 
כך למשל, בפסק הדין בעניין אסון הבור (הראשון) ע/ 110/90 מדגיש בית הדין:
 
"בצד החובה לבצע את האימונים עומדת החובה להבטיח, ככל שניתן וככל שיכולתו של אדם מגעת, כי לא יווצרו סיכונים מיותרים ולא תהיה פגיעה בנפש . . .
 
לפני כל אימון או תרגיל הכרוך בסיכון, חובה על המפקדים הנוגעים בדבר, לבחון ולבדוק היטב אם לא נחשפו משתתפי האימון לסיכונים שלא לצורך. . ."
 
החובה לקיים את הוראות הבטיחות
 
החובה הבאה שנפרט כאן היא החובה למלא את הוראות הבטיחות. בפסק הדין שהוזכר קודם (ע/ 110/90 ) נאמר על הוראות הבטיחות ש"חלק ניכר מהן נקבע בשל אסונות שארעו בעבר ושכל מטרתן אינה אלא למנוע אסונות בעתיד".
 
עוד נפסק כי : "התשובה לשאלות אלה [האם ננקטו אמצעי הזהירות הנאותים] מצויה, בדרך כלל, בפקודות הצבא ובהוראות הבטיחות הספציפיות לסוג אימון כזה או אחר".
 
יש לאמר בהקשר זה כי לא כל הפרה של הוראות הבטיחות מהווה רשלנות. אם ננקטו אמצעי זהירות אחרים, השונים מאלה שנדרשו בהוראות הבטיחות, יתכן כי ימצא שהיה בכך כדי למלא את חובת הזהירות בנסיבות העניין. (אם כי עדיין ניתן להצביע על אי קיום ההוראות המחייבות).
 
החובה לוודא קיום פקודה :
 
כבר ראינו קודם, בעניינו של ד' (ע/ 55/76) כי הקצין נמצא אחראי הגם שנתן הוראה לחייל "להתפטר" מנפל הפצצה. נמצא כי לא היה בכך די, וכי היה צריך לוודא, לנוכח הסכנה הרבה, כי הוראתו תתבצע.
 
בפסק הדין בעניין תרגיל הפשיטה (ע/ 218/93) ההוראה שלא לשמור עם נשקים "בהכנס" לא הועברה לכל החיילים, ואחד השומרים ירה למוות בסגן אוטולנגי ז"ל, שהיה בכח שהתאמן בפשיטה. הקמב"צ של היחידה עליה פשטו הורשע, משנמצא כי לא ביצע ווידוא.
 
גם את החובה הזו לא ניתן להבין באופן גורף וללא סייגים. הרי לא ניתן לצפות ממפקד שיבדוק כל דבר ועניין. יתר על כן, לא רצוי הוא שהמפקד יצטרך בעצמו לבדוק כל דבר וכל עניין. לפיכך, יש להבין חובה זו כתלויה בנסיבות, בדרגות המפקד והפקוד, ובמהות העניין, ולא כחובה מוחלטת.
 
החובה לוודא קבלת פקודה:
 
חובה נוספת, היא החובה לוודא כי הפקודה שנתת אכן הגיעה ליעדה וכי הפקודים הבינוה.
 
כך למשל, מג"ד הורשע בהתרשלות, בגין כך שלא וידא בקשר שהוראה שניתנה למ"פ אכן הועברה.
 
גם במהלך המבצע בכפר ברטעה ללכידת מבוקש, בו מצא אלי אישה ז"ל את מותו, התעוררה שאלה דומה. במקרה זה, ניתנה הוראה להעמיד לדין משמעתי את המפקד הנוגע בדבר, בשל התרשלות. (בית המשפט העליון דחה עתירה להתערב ולהורות על העמדתו לדין בפני בית דין - בג"צ 4550/94). ההתרשלות הייתה בכך שלא ווידא שהוראתו לשינוי המהלך המקורי של התכנית הועברה לכל חיילי הכח. במקרה זה, שני לוחמים לא שמעו את השינוי, ראו דמות מזוינת, סברו כי זהו מחבל, ופגעו בחברם, במנוח.
 
חובה להתריע על משימות שמעבר להכשרה
 
בפסק הדין בפרשת "צאלים א' הורשע קצין בדרגת סא"ל בהתרשלות, הגם שהיה חדש בתפקידו וקיבל על עצמו ביצוע משימה מבלי שציין בפני מפקדיו את העדר נסיונו.
 
אם נאמר כי זו חובה של ממש, במסגרת חובת הזהירות שעל המפקדים, הרי שזו חובה בעייתית משהו, שכן, היא אינה עולה בקנה אחד עם הדבקות במשימה ועם רוח צה"ל.
 
וודאי נוכל לאמר כי טענה שהמשימה הייתה מעבר להכשרה לא תוכל לשמש הגנה בפיו של מי שהתרשל. כך למשל קצין תותחנים צעיר שהחליף את מפקד הסוללה ופעל ברשלנות לא זוכה בשל חוסר ניסיונו וחוסר התאמתו לתפקיד(אלא מסיבות אחרות. להרחבה, ראה בפרק התקצירים).
 
אחריות בגין פעילות מבצעית ואימונים:
 
בבואנו לבחון את הסטנדרטים הנדרשים מהמפקד, לא ניתן שלא לקחת בחשבון את נסיבות פעולתו. לעניין זה, יש הצדקה להבחנה בין פעילות אימונים שגרתית לבין פעילות מבצעית. בין פעילות מתוכננת שזמן רב הוקדש לה, לבין פעילות בלתי מתוכננת עם יכולת הפתעה.
 
הועבדה שמדובר בפעילות מבצעית, משליכה על כמה שאלות. על השאלה האם בכלל היתה רשלנות, אם כן, על השאלה מהם הצעדים שיש לנקוט (צעדיפם פיקודיים או העמדה לדין) ולבסוף (אם היתה הרשעה) על מידת העונש.
 
כך נפסק עוד ב- ע/ 177/79 סגן מכמל נ' התצ"ר (פסק הדין הוא בעניין תאונת ירי בלבנון):
 
" אין מקום להחיל, כאילו הדבר מובן מאליו, את קני המידה המקובלים לקביעת הרשלנות בתנאים של אימונים או תרגילים, על תנאים של פעילות בתנאי לחימה. אין חולק כי התנאים בשני המצבים שונים שינוי מהותי. לענייננו צריך להדגיש במיוחד את הבעייתיות הכרוכה בתהליך הבחירה בין דרכי פעולה ותגובה, את השפעת תנאי הלחץ על תפקודו של אדם, ואת העובדה כי בתנאי קרב מוטל עומס אחריות גדול יותר ואתו סמכויות החלטה, לעתים מכריעות על המפקד בזירת הפעולה. כך למשל בנושא כללי הבטיחות, קיומם של אלה, בין אם מקורם בהוראות מפורשות ובין אם נובעים ממבחנים שבסבירות, הם תנאי לביצוע אמונים. שמירה על חיי אדם באימונים עדיפה גם על פני ביצוע המשימה. ואם מתעורר חשש שמא יש בצעד כלשהו סיכון לחיי אדם, אין נוקטים בו אלא אם הובטח קיומם של תנאי בטיחות נאותים . . .
 
הדברים שונים בתנאים של פעילות קרבית. רבים כאן המקרים בהם הברירה בין השמירה על כללי הבטיחות לבין נטילת סיכון איננה קיימת, או איננה חד משמעית. סיכונים יכולים לנבוע מכל דרכי הפעולה האפשריות. ביצוע המשימה כרוך בדרך כלל בסיכונים, ולעתים קשה לומר איזוהי הדרך הבטוחה יותר ואיזו פחות. זהו מצב שבו כשרו ויכולת עמידתו של אדם באים לידי מיצוי מרבי, ועניין קביעת אותו מכנה משותף או דגם הקרוי 'האדם הסביר' בנסיבות כאלה, הוא בעייתי הרבה יותר."
 
לכן, בית הדין הוסיף לכללים הרגילים, ארבעה יסודות חדשים שיש להפעילם בכל הנוגע לפעילות מבצעית. ואלה הם היסודות:
 
"א. בקביעת סטנדרט המינימום שחריגה ממנו תהווה התנהגות רשלנית יש לתת משקל לתנאים, למגבלות ולאילוצים של תנאי קרב בכלל, ושל נסיבות המקרה בפרט.
 
ב. יינתן משקל רב יותר לתגובות אנושיות הנובעות מאופי ותכונות אינדיוידואליות, בהתאם לכך תתחייב גמישות רבה יותר בקביעת הדגם של 'האדם הסביר'.
 
ג. המרחב שבין התנהגות המוגדרת כרשלנות לבין זו המקובלת כסבירה, כלומר 'השטח האפור', יהיה רחב יותר.
 
ד. מסיבות מובנות, העדר מיומנות לא יהיה בעל משקל רב לחובת הנאשם."
 
ההלכה לעניין מתן משקל לעובדה שמדובר היה בפעילות מבצעית הוכרה גם על ידי בית המשפט העליון בבג"צ אישה שהוזכר קודם. שם, בסופו של דבר, מצאו שניתן, בנסיבות הפעילות המבצעית, להסתפק בצעדים פיקודיים ולא בהעמדה לדין בבית הדין.
 
בית הדין הוסיף ופסק, שגם במקרים שהיתה בכל זאת אחריות, ובכל זאת העמדה לדין, ומפקד או חייל הורשע ברשלנות, נסיבות הפעילות המבצעית נלקחות בחשבון גם לעניין הטלת העונש (ע/ 232/95 ).
 
צעדים פיקודיים
 
צעדים פיקודיים הם צעדים הננקטים על ידי בכיר בדרגה, ביחס למפקד שנמצא כי הינו אחראי לכשלון כלשהו. צעדים שכאלה לא מחייבים קיומו של הליך שיפוטי. עם זאת, הפעלתם מחייבת שיקול דעת מינהלי ומחייבת נקיטה בפרוצדורה המפורטת בפקודות הצבא. דוגמאות לצעדים שכאלה הן: נזיפה אדמיניסטרטיבית, הדחה מתפקיד, עיכוב קידום, שלילת קבלת תפקידים מסוימים, החלטה על סיום השירות הצבאי וכדומה.
 
ברור, שכל צעד שכזה, צריך להלום את מידת הכישלון הפיקודי. ככל שכישלון הוא גדול יותר, יוצדק צעד פיקודי חריף יותר.
 
בית המשפט העליון הכיר ביחוד הצעדים הפיקודיים הננקטים כנגד מפקדים שנמצאו אחראים לכשלון.
 
"המערכת הצבאית יחודיותה היא בסנקציות-של-משמעת ובסנקציות-פיקוד שניתן לנוקטן כנגד חיילים וכנגד מפקדים. סנקציות מעין-אלו הננקטות כנגד מפקד כסא"ל ע': כנגד מי שקשר את גורלו בצבא, כנגד מי שרואה את ייעודו בשירות הצבא ואת השירות בצבא כדרך-חיים, יש שהן חמורות מסנקציות של דין פלילי ..." (בג"צ אישה, ראה בהמשך).
 
כבר ציינו קודם כי לעתים, ניתן להצביע על אחריות במישור הצבאי, שלא מתלווה אליה אחריות פלילית. למשל, אפשר למצוא כי מפקד לא פעל כפי שניתן היה לצפות ממנו, ועדיין אין בהתנהגותו משום עבירה פלילית. מקרים שכאלה מצדיקים בחינה של הצורך בנקיטה בצעדים פיקודיים.
 
ישנם גם מקרים של חפיפה, מקרים בהם כישלון מהווה גם כישלון פיקודי וגם מקים אחריות פלילית. גם במקרים כאלה, עדיין על המפקדים הבכירים לשאול עצמם אם יש מקום לנקוט בצעדים פיקודיים.
 
ברור, שכל צעד שכזה צריך להלום את מידת הכישלון הפיקודי. ככל שהכישלון הוא גדול יותר, יוצדק צעד פיקודי חריף יותר.
 
אם ננקטו צעדים שכאלה, הדבר לא ימנע בהכרח נקיטה בהליכים הפליליים. יחד עם זאת, אם ננקטו צעדים שכאלה, הרי שעובדה זו נלקחת בחשבון על ידי גורמי התביעה בשוקלם אם יש מקום להוסיף ולפתוח בהליך פלילי.
 
על מנת להבהיר, נציג שני מקרים בהם ננקטו צעדים פיקודיים. על אף זאת, הוגשו עתירות לבג"צ על מנת שיחייב, העמדה לדין בבית הדין הצבאי בנוסף לצעדים אלה.
 
בעניינו של סמ"ר אישה ז"ל (ראה קיצור העובדות בפרק - החובה לוודא קבלת פקודה) הורו גורמי הפיקוד מיידית על הדחת המפקד היחידה מתפקידו, אי קידומו וכן שלא יפקד יותר על יחידה מבצעית.
 
הפרקליט הצבאי הראשי החליט, שיש להסתפק בצעדים אלה, בסוברו כי אין להעמידו לדין בבית דין. בג"צ סמך ידו על ההחלטה ודחה את העתירה.
 
וכך נפסק בבג"צ בעניין אישה ז"ל: "הסנקציות שננקטו נגד סא"ל ע' הן חמורות, ולא נוכל לומר כי באי-נקיטת הליכים פליליים לאחר אותן סנקציות, חרגו המשיבים מן התחומים הראויים. אכן, לו החליטו המשיבים להעמיד את סא"ל ע' לדין פלילי, גם אז לא היינו רואים להתערב בהחלטתם. ומשהחליטו שלא להעמידו לדין פלילי, גם כך אין אנו סוברים כי ראוי שנתערב בהחלטתם."
 
במקרה השני, הורה אל"מ יהודה מאיר (אז סא"ל) לפקודיו לאסוף תושבים מכפרים ערביים בשומרון, עפ"י רשימה שהוכנה מראש. התושבים הורחקו מחוץ לכפרים, נכפתו, והוכו קשות.
 
בשל כך, הורה הרמטכ"ל כי יסיים את תפקידוויסיים למעשה את שירותו בצה"ל.
 
נוכח החלטה זו החליט הפרקליט המבאי הראשי על העמדתו לדין משמעתי ("ולא בלב קל") לא להגיש נגדו כתב אישום בבית הדין.
 
תוצאות הדיון המשמעתי היו שאל"מ מאיר ננזף נזיפה חמורה (העונש המירבי).
 
הוגשה עתירה לבג"צ על מנתת שיורה כי יוגש כתב אישום כנגד אל"מ מאיר בבית דין. בית המשפט העליון שקל ובחן את מהותם ועוצמתם של הצעדים שננקטו וקבע:
 
"תגובה זו איבדה מידה ניכרת מכוחה בשל הצורה והנסיבות שבהם ננקטה: ראשית - ההדחה והסילוק לא היו מיידיים ונחרצים, באופן שהיה בהם כדי לבטא את שאט הנפש ונקיעת הלב מהתנהגותו של המשיב 4 ; ושנית - צעדים אלה ננקטו על בסיס של "הבנה והסכמה" כשהם מלווים בהסדרים של חופשה, פרישה לגימלאות והבטחת מקום עבודה במוסד ציבורי בעל אופי דומה.
 
במצב דברים זה, איבדו ההדחה והסילוק מידה נכבדה מאופיים העונשי והפכו בפועל לפרישה בתנאים מוסכמים, מאונס אמנם אך תוך הקפדה שלא יהא בכך כדי להכאיב."
 
בהתחשב בעוצמת הפסול שבהתנהגותו של אל"מ מאיר והאופן והצורה בהם ננקטו בפועל הליכי ההדחה וההרחקה מן השירות, קבע בית המשפט העליון כי יש להעמיד את אל"מ מאיר לדין פלילי.
 
על מנת להבהיר את החשיבות שיש לצעדים פיקודיים יצויין כי כבוד השופט לוין, שדן אף הוא בעתירה ציין כי אילו הוחלט לדיח את אל"מ מאיר מיידית מתפקידו היה רואה בהחלטת הפצ"ר החלטה סבירה ומספקת.
 
"במקרה דנן חשובה היתה ההרתעה המיידית וההחלטית. היא ניתנת היתה להשגה בסילוקו המיידי מהשירות באותה מידה, אם לא יותר מאשר בהעמדתו לדין, ובקיום הליכי משפט מתמשך". (ההדגשה אינה במקור).
 
גם בית הדין הצבאי לערעורים הצביע על חשיבותם של הצעדים הפיקודיים. כך קבע, (בפסק הדין בעניין קאופמן), כי במקרים של רשלנות (להבדיל מעבירות כוונה), בנסיבות של פעילות מבצעית, "מתאים יותר במקרים כאלה לנקוט סנקציות משמעתיות ופיקודיות. סנקציה פיקודית יכולה אף להיות חריפה יותר ומשמעותית יותר למפקד מאשר הענישה הפלילית".
 
לאור הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון בעניין אל"מ מאיר, נראה שיש לבחור את הצעדים ההולמים ולנקוט בהם בסמוך לאירוע.
 
תמצית פסקי דין בנושא: "אחריות מפקדים"
מקרא:
תצ"ר - פירושו : התובע הצבאי הראשי
 
ע19/58 התצ"ר נגד סרן פ':
 
עובדות המקרה:
 
ביום 22.8.57 יצאה פלוגה של גדוד חי"ר מוצנח לתרגיל. למרות תנאי התרגיל לא סופקו לחיילים כדורי מלח, ובהמשך אף נתגלה מחסור במים. טוראי אילני ז"ל צעד ללא כיסוי ראש (הואיל ולא נותרו כובעים במחסן) כשהוא נושא מקלע. כמו כן נלקחו ממנו המים שנותרו במימיתו, הואיל והמ"כ חשד בו כי שתה בלא רשות. טוראי אילני התעלף, נשלח לבית החולים אך נפטר בדרכו לשם. נקבע, כי סיבת המוות הייתה מכת שמש והתיבשות.
 
בית הדין הצבאי לערעורים:
 
ביה"ד הצבאי לערעורים פתח את דבריו באמירה ביחס לחובת הזהירות של המפקד: "כללית, ניתן לקבוע כי קיימת חובת זהירות החלה על מפקדי צבא לדרגותיהם לנקוט בצעדים - כדי למנוע סכנה הנשקפת לחייהם ולבריאותם של פקודיהם תוך פעולות המוטלות על הפקודים במסגרת הצבא. מהותה ותחומיה של החובה והצעדים שיש לנקוט בהם כדי למלא אחריה יהיו שונים בדרגי פיקוד שונים משום השוני באחריות שהתפקידים מטילים ובסמכויות שהם מעניקים".
 
מאידך, מוסיף בית המשפט, הצרכים הריאליים הנובעים מעצם המשימה של הצבא, מחייבים סיווג חובת הזהירות המוטלת על מפקדים כלפי פקודיהם. חובת הזהירות מסויגת לפי הנסיבות כאשר ביצוע תפקיד צבאי, או קיום פקודה צבאית מחייב זאת. אלמלא כן לא יכול היה הצבא לקיים את משימותיו ואת המשמעת בשורותיו.
 
מסקנתו של בית הדין הייתה, שאם מים, כדור מלח וכיסוי ראש דרושים לבריאותו של חייל המתאמן בשדה ביום חם - אזי מוטלת על כל אחד משלושת המפקדים החובה לוודא שהחיילים מקבלים פריטים אלה.
 
על מנת לקיים את החובה המוטלת עליו נדרש המפקד לנהוג "בזהירות סבירה" והמבחן של סבירות זו הוא ההתנהגות של מפקד ממוצע בר דעת בנסיבות המקרה.
 
מידת הסבירות של התנהגות מפקד במילוי חובתו נקבעת לפי ההוראות החלות. אם אין הוראות, לפי הנוהג הכללי במידה שקיים נוהג כזה בצה"ל.
 
בשאלות בהן אין נוהג כללי יש לשקול כל מקרה לפי נסיבותיו לאור ערכי היסוד של צה"ל לגבי חובת מפקד כלפי פקודיו. במקרה שהתנהגות מסוימת היא בניגוד בולט לערכי היסוד האמורים אין לראותה כ"סבירה" אף אם במקרה המסוים נהג המפקד הנדון בהתאם לנוהג הקיים ביחידתו.
 
ביה"ד קבע כי במקרה דנן לא הייתה התרשלות מצד המ"פ. מאידך, נמצאו המ"מ והמ"כ רשלנים, לעניין אספקת המים (אך לא לגבי הכובע וכדורי המלח).
 
יחד עם זאת נקבע, שלא הוכח מעבר לספק סביר, כי התרשלות זו גרמה למוות, ועל כן זוכו אף המ"מ והמ"כ מן העבירה של גרם מוות ברשלנות. בית הדין החליט להרשיעם בעבירה של התרשלות במילוי תפקיד לפי ס' 124 לחש"צ - בשל סירובם לאפשר לטור' אילני ז"ל לשתות מים למרות תנאיו הקשים של האימון.
 
תמצית פסקי דין בנושא: "אחריות מפקדים"
 
ע55/76 התצ"ר נגד סגן ד'
עובדות המקרה:
 
סגן ד' שימש מפקד צוות ביחידת סיור. הוא הבחין ברב"ט, שאינו פקודו, שחזר בגי'פ מהמטווחים, והוא אוחז בידו נפל של פצצת "לאו" שמצא שם.
 
סגן ד' אמר לו כי "כדאי" להיפטר מזה כי זה "מסוכן", וכל אחד הלך לדרכו.
 
מסתבר כי החייל לא שעה לאזהרה, ניסה לפרק את הפצצה כדי לעשות ממנה מאפרה. הוא נהרג וחברו שסייע לו, נפצע.
 
בית הדין המחוזי:
 
בית הדין המחוזי מצא שסגן ד' אכן התרשל.
 
עם זאת, זיכה אותו מגרימת מוות בהתרשלות, משום שרשלנותו של המנוח ניתקה את הקשר הסיבתי בין התרשלותו של סגן ד' לבין התוצאה הקטלנית.
 
בית הדין הצבאי לערעורים:
בית הדין הצבאי לערעורים פסק:
 
א. בשל דרגתו הגבוהה והיחסים בין מפקד לפקוד, סגן ד' חב חובת זהירות כלפי המנוח. זאת הגם שלא היה מפקדו הישיר של החייל.כשיש יחסי משמעת צבאית, יש על המפקד חובת זהירות כלפי הנמוכים ממנו בדרגה, כשמדובר במעשה מסוכן. זאת אפילו אם לא מונה לפקד עליהם.
 
ב. סגן ד' נוכח לדעת שהמנוח כבר התרשל. בנסיבות אלה חייב היה לוודא שהנפל לא יוזז עוד, והטיפול בו יעשה לפי הפקודות.
 
ג. בית הדין בדק אם התנהגותו של המנוח, שהייתה ודאי רשלנית, מאפילה על רשלנותו של סגן ד' (ניתוק הקשר הסיבתי).
 
בית הדין פסק כי אף אם התנהגות המנוח היתה רשלנית ביותר, סגן ד' חייב היה לצפות כי כתוצאה מהטיפול בנפל עלולה להתרחש התפוצצות.
 
לפיכך מצא בית הדין את המערער אשם בגרימת מוות בהתרשלות.
 
מסקנות:
 
למפקד יש חובת זהירות כלפי נמוך ממנו בדרגה.
כשמדובר בסיטואציה מסוכנת, החובה חלה גם כשאין יחסי כפיפות ישירים.
 
תמצית פסקי דין בנושא; "אחריות מפקדים"
ע 239/77 רס"ן ד' נגד התצ"ר
 
עובדות המקרה:
 
במהלך תרגיל חטיבתי שנערך בשטח אמונים באזור משאבי שדה התהפך נגמ"ש ונהגו נהרג.
 
כאשר התחיל התרגיל החטיבתי בשעת לילה החליט המג"ד לסטות מן המסלול המקורי ולנסוע בציר אחר שלא היה מוכר או משולט. במהלך הנסיעה נוצר פער בין נגמ"ש אחד לרכב מלפניו, כך שלא היה קשר עין ביניהם.
 
המ"פ הורה לנהג להמשיך ולסוע בלי להדליק את אורות רכבו, וזאת בניגוד להוראה מפורשת של מפקד התרגיל, שבכל מקרה של סכנה או נתק יש להדליק אורות.
 
בשל החשיכה, נהג הנגמ"ש לא הבחין במעקף בתהום ולפיכך התהפך.
 
בית הדין המחוזי:
 
המ"פ הואשם בגרימת מות הנהג מתוך חוסר זהירות, והורשע בבית הדין הצבאי המחוזי. בית הדין מצא כי הנאשם התרשל בזה שלא הורה להדליק את אורות הרכב לאחר שאבד קשר עין עם הרכב מלפנים.
 
בית הדין הצבאי לערעורים:
 
בבית הדין הצבאי לערעורים נפסק כי ככלל, נסיעה בלילה בדרך שאינה בשימוש ועוד ללא אורות היא מעשה רשלני, שהסכנה שבו גלויה לעין. במקרה של תרגילים צבאיים (שמעצם טיבם הם מסוכנים) צריך לערוך בדיקה בשני מישורים:
 
א. האם הסיכון מתחייב מצרכי התרגיל.
ב. האם ננקטו אמצעי הזהירות הנאותים כנגד הסכנות הצפויות.
 
במקרה זה הנסיעה ללא אורות הייתה אחת ממטרות התרגיל, ולכן מתחייבת. היה צריך לנקוט בכמה אמצעי זהירות: סיור מוקדם, התרעה על מקומות מסוכנים וסימונם.
 
במקרה זה, הנסיעה במסלול שונה, שלא נבדק ולא סומן, והינו מסלול מסוכן הייתה נסיעה בלתי זהירה.
 
האחריות על שינוי המסלול הייתה של המג"ד ולא של המ"פ.
 
המ"פ לא ידע שהמסלול הינו מסוכן. ולכן גם לא ציפה למכשול שכזה.
 
אי הדלקת האורות הייתה בהתאם להוראות שקיבל, שכן לא ידע על קיום הסכנה. בית הדין הצבאי לערעורים קיבל את הערעור וזיכה את המ"פ.
 
מסקנות:
 
ככלל, יש להימנע מפעולות מסוכנות, אבל, לעתים פעולות אלה הן חלק משגרת האימונים בצבא.
 
בדיקת החובות של המפקד לא נעשות בואקום. בית הדין בודק מה צריך היה המפקד לדעת ומה יכול היה לדעת.
 
אנו רואים, כי שאלת האחריות אינה חד משמעית ולעתים ישנן דעות שונות. כך, בית הדין המחוזי סבר כי המ"פ התרשל ואילו בית הדין לערעורים סבר כי לא התרשל ויש לזכותו.
 
*מתוך פירסומי בית הספר למשפט צבאי
 
*

תגובות:
TzhrHk http://www.FyLitCl7Pf7ojQdDUOLQOuaxTXbj5iNG.com
(JimmiNi  22/10/2017)
1.
חובה לקרוא את ספרו של גיימס ווב "הגנרל של הקיסר"
(גבי  15/11/2010)
2.
אך מסוגל מפקד חטיבה לשלול מחייל טיפול רפואי ולמי פונים במיידי
(יוסי  21/9/2009)
3.
ז
(יוסי  21/9/2009)
4.
בטור אחות מודאגת של חייל קרבי בצה"ל,אני מקווה שכיום ואין מקרים של הזנחות או התעללויות,כי גם ככה קשה לי שלא לדאוג לאחי על התנאים בצבא ולדאוג לגבי חטיפות חיילים אני לא רוצה להוסיף לזה התעלליות והזנחות מצד המפקדים
(שמחה רדה  31/7/2009)
5.
כולי תקווה שזה לא מאמר של גורם רשמי של מערכת המשפט הצה"לית כי אם כן זה מראה על בורות וחוסר מקצוענות מדהים.
יאיר מוטס
מי שמעוניין בעוד פרטים מוזמן לפנות אלי

(יאיר מוטס  26/7/2008)
6.
ולא זו בלב שגנרל יאמאשיטה לא היה יכול לדעת על האירועים ההלו, אלא שמגוחך להניח שמבציעהם יחליטו לדווח לו על כך! הדברים נעשו תוך הפרת של הפקודות המפורשות שהוא נתן!
(יאיר מוטס  26/7/2008)
7.
מעשי הזוועה נעשו בזמנים ובאזורים שלא היה אפשר ליצור בהם קשר עם הכוחות הלוחמים! קוי הטלפון והטלגרף נותקו! הקשר האלחוטי בצבא היפני היה גרוע גם במיטבו ושימש רק לצרכים מבצעיים.
(יאיר מוטס  26/7/2008)
8.
במנילה נשארו בעיקר כוחות מחיל הים ויחדות אחרות שקיבלו ממנו פקודה שלא לפגוע בעיר ובתושביה, מפקד כוחות יחל הים הקיסרי היםני במפרץ מנילה, אדמירל יאבוצ'י, שקיבל פקודות אחרות מטוקיו , לא ציית לפקודתו.
(יאיר מוטס  26/7/2008)
9.
הוא פינה את מנילה והכריז עליה כעל עיר מפורזת כדי למנוע פגיעה בעיר ובתושביה, הוא שיחרר את השבויים האמריקאים תוך שהוא דואג שיסופק להם מזון ושתיה ונגאר על כך ע"י מפקדיו.
(יאיר מוטס  26/7/2008)
10.
צר לי לומר, אך מי שכתב את המאמר לא מבין לא יודע ולא העמיק במקרהו של גנרל יאמאשיטה.הוא הוצב כמפקד הכוחות היפנים בפילפינים ימים ספורים לפני הפלישה של האמריקאים בראשות גנרל מקארתור.
(יאיר מוטס  26/7/2008)
11.
הכל יפה בתאוריה. האם את מה שיודעים ועולה מן המאמר גם מיישמים והאם בכלל מישהו מפקח על זה. זו השאלה.
(חייל  23/3/2005)
12.
איפוא מפקדי החטיבה והאוגדה במחסום הברווזים? איפוא מי ששלח את טוראי מקונן ז"ל לבקעה? איפוא הקצינים מאסון האנטנות? מה הקשר בין המאמר לצעדים ש"ננקטו" נגדם?
(צור ל.  23/3/2005)
13.
הוסף תגובה