חיילים רבים נזקקים, במיוחד בתקופה זו, לסיוע של גורמי ת"ש בצבא: בבעיות אישיות, בבעיות בבית, בעיות כלכליות ועוד. מעטים יודעים כי שיחתם ב"ארבע עיניים" - בכלל אינה כזו. מש"קית הת"ש מחוייבת לכאורה לסודיות השיחה - אך בפועל מחויבת היא גם להעביר את תוכן השיחה למפקדי החייל ולגורמי הצבא השונים.
דוח נציב קבילות החיילים, שפורסם לפני 3 חודשים, מגלה כי אין בצה"ל מודעות לזכות לפרטיות. אין גם חובת סודיות. כך קרה שחייל, אשר סיפר למש"קית הת"ש בשיחה אישית כי השתמש בסמים - גילה כי המש"קית, שבפניה פתח את ליבו - מסרה את המידע למצ"ח. גם אנו סבורים שבגין שימוש בסם יש להעניש בחומרה, אך לא בדרך של פגיעה חמורה בזכויות אחרות ובלי שהוסבר לחייל מה אפשר לעשות במידע שמסר.
נושא זה יעלה בקרוב לדיון בוועדת החקיקה לענייני צבא וביטחון בלשכת עורכי-הדין בישראל.
הדיון הצפוי בלשכת עורכי הדין
אחד מעורכי הדין החברים בוועדת החקיקה לעניני צבא וביטחון בלשכת עורכי הדין העלה בפני נשיאות הוועדה - ובהם יושב-ראש הועדה, עו"ד אהרון שליין, וממלא מקומו, עו"ד סמי איליה - הצעה לתיקון החקיקה בעניין הפרה "מובנית" של הזכות לפרטיות. זאת, בעקבות מקרים פרטניים, שאחד מהם אף עמד ביסוד מאמר מקצועי, פרי עטה של עו"ד עינת עובדיה,שהתפרסם בכתב העת "משפט וצבא".
הנושא הועמד כנושא דחוף שיש להעלותו על סדר היום בוועדה. לפיכך, ייערך דיון בעניין וייבחנו הצעדים הדרושים לטיפול בתופעה זו בצה"ל.
הפגיעה בזכות לפרטיות בצה"ל
אחת התופעות החמורות בצה"ל היא העדר הקפדה על זכות הפרטיות של חיילים (וחיילות במשמע) עלי-די מפקדי החיילים, רופאים ובעלי תפקידים אחרים. הרבה קבילות זרמו אל נציב קבילות החיילים מצד חיילים, אשר התברר להם כי מידע אישי שמסרו ב"ארבע עיניים" לגורם צבאי ולמטרה מסויימת - עשה דרכו אל נחלת הכלל ובעיקר - אל שלטונות הצבא.
רצוי שכל חייל ישים לב לפני שהוא מוסר מידע, הנוגע לצנעת הפרט או בעניין פרטי - לבעל תפקיד בצבא. זאת, משום שה"מצב בשטח" הוא כי אין כל וודאות שהמידע שמסר לא יועבר למישהו אחר, ללא ידיעתו וללא הסכמתו.
נבהיר למען הסר ספק: הזכות לפרטיות הינה זכות חוקתית הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - שם נאמר בסעיף 7: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". בנוסף לחוק היסוד, המקנה לזכויות אלו מעמד של זכות-על חוקתית, קיים גם חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981. על אף זאת, בצה"ל אין מקפידים בזכויות אלו - עד כי ניתן לדבר על הפרתן כעל תופעה.
ואולם, הבעיה היא יותר מורכבת: יש מקרים שבהם עוברים בעלי התפקידים על איסור מפורש בחוק (כגון רופא שמגלה מידע ללא רשות) - אך יש גם מקרים שבהם אין איסור מפורש בחוק - גם אם הוא מתחייב מן הפסיקה, מן ההגיון, ומן המוסר (כמו מקרה של מש"קית ת"ש שהולכת למצ"ח עם המידע שמסר לה חייל).
אי מניעת הפגיעה בפרטיות - השלכותיה עלולות להיות חמורות ותפגענה לבסוף בתיפקוד ודימוי הצבא
תופעה זו פוגעת לא רק בזכויות החיילים. היא תפגע, בטווח הארוך, ביכולת התיפקוד של הצבא וביכולתו לאבחן בעיות אישיות של חיילים - בשל "משבר אמון" בין הפרט בצה"ל לבין בעלי התפקידים השונים. אף מבלי שנבדק נושא הטיפול בחיילים במצוקה ואף מבלי שהוכח קשר בין יכולתם ורצונם של חיילים במצוקה לשתף מפקדים וגורמים אחרים בבקשה לסיוע, ניתן כבר עתה לומר כי יש בעיקר בתחילת שירותו של חייל בצה"ל השלכות חמורות בשל הקושי הקיים בצה"ל לזהות מצוקות חיילים.
פניות רבות אלינו וגם לנציב קבילות חיילים מצביעות על מקרים של העדר אוזן קשבת לחיילים, אטימות למצוקות והדבר מודגש בעיקר בבסיסי טירונים ובסיסי הכשרה. בדיון שנערך בועדת חוץ וביטחון של הכנסת, הוברר כי במקרים קיצוניים של מצוקות שתוצאתן התאבדות חיילים - (ראה גם כאן) - כ80% מקרב מקרי ההתאבדות, לא פנו כלל לספר על מצוקות בטרם שלחו יד בנפשם. אפילו לא לקב"ן (אולי בשל בעיית חוסר זמינות מיידית של פגישה כזו). משמע - החייל לא סיפר - צה"ל לא זיהה - והתוצאה אסון. מכאן נובעת החשיבות הרבה שיש בצורך לזהות מצוקות ולעודד חיילים לספר על כל בעייה שמטרידה אותם ללא כל חשש ולאפשר להם לפתוח את סגור ליבם בפני אנשי מערך הרפואה או הת"ש ואף בפני מפקדים - ללא כל חשש או מורא כי פרטי השיחה יועברו לגורמים אחרים ללא הסכמת החיילים ולהבטיח כי לא ישמש המידע המתקבל משיחות אלה כנגד החייל בשום מקרה ולשום מטרה שלא בהסכמת החייל.
מדוע מפירים את הזכות לפרטיות ?
ההפרות נעשות מתוך אמונתם של המפירים כי יש הצדקה לכך (האמצעים מקדשים את המטרה), ומתוך חוסר הבנה - אשר מוטעית גם במישור המשפטי כי עומדת להם הגנה בדין מפני אשמת הפגיעה בפרטיות החיילים, מעצם היותם כפופים לאותם בעלי תפקידים. אפשרות נוספת היא מתוך סררה, חוסר מודעות ואולי יש גם כאלה שסבורים כי מעצם היותו של חייל משרת בצה"ל, הוא נטול זכויות אלה... מכל מקום - כעובדה, הבעייה רצינית ואין פיתרון באופק.
הנה רק כמה דוגמאות:
מפקדים שמסרו למקומות העבודה של חיילי מילואים פרטים משיחות אישיות עם אותם חיילים.
מלש"ב שהגיע ללשכת הגיוס, וסיפר בשיחת ההיכרות כי הוא הומוסקסואל: הדבר נרשם בגיליון הגיוס, עבר לבדיקת קב"ן ולבסוף הוחלט שלא לגייס את החייל.
מש"קית ת"ש שמסרה פרטים למצ"ח ולמפקדיו של חייל על תוכן השיחה ביניהם, שבה סיפר לה, בגילוי לב, על קשיים בביתו - וכי השתמש בסמים. במקום סיוע ואוזן קשבת - זכה החייל במעצר בכלא צבאי.
כאן המקום להזכיר גם את המקרה המפורסם של החיילת אביבית עטייה, שהמידע שמסרה לצוות רפואי בדבר שימוש בסמים - הגיע אף הוא לאוזניים לא-צפויות. בעקבות כך, גם הפרקליטות הצבאית לא גילתה הבנה מרחיקת-לכת ליחסי האמון העדינים - והגישה כנגד החיילת כתב אישום בבית-דין צבאי. באותו מקרה, התגלגל העניין לבית המשפט העליון, וכבוד השופטת בינייש קבעה שם, באופן מפורש, את ההנחייה הבאה:
"בדרך-כלל אין להגיש אישום המבוסס על ראיה שחל עליה חיסיון, בהיעדר ראיות אחרות להוכחת האישום" (בג"צ 4723/96).
באותו מקרה - להדגיש - היה מדובר במידע שנמסר לאיש צוות רפואי, שיש עליו חיסיון בחוק. מה אפשר להגיד, אם כך, על אותם מקרים שבהם בכלל עדיין אין חיסיון ברור בחוק - כמו המקרים של מידע שנמסר למש"קיות ת"ש ?
והנה דוגמאות מדו"ח נציב קבילות החיילים (דו"ח מס' 32 - לסיכום שנת 2003):
באחת הקבילות, סיפרה אימו של חייל כי מפקדו של החייל הגיע אל ביתה, נכנס פנימה והחל לערוך חיפוש בבית בטענה כי יש לו חשד כי הבן (החייל) נטל ציוד צבאי ללא אישור (על פי חוק, חיפוש בבית יעשה על פי צו שופט ובמקרים חריגים ע"י שוטר. למפקדים בצה"ל אין כל סמכות כזו).
בקבילה אחרת, הצדיק רופא צבאי בדיקת שני חיילים בו זמנית באותו חדר כדי ... לחסוך בזמנם של הממתינים בתור לבדיקה...
נציב הקבילות (ואנו מסכימים עקרונית לעמדה זו) קובע עקרונות כלליים לעניין שמירת הזכות לפרטיות וצנעת הפרט בצה"ל:
1. המידע שנמסר למפקדים או לגורם מגורמי הצבא, חזקה כי נמסר לצורך מסויים ועל כן חובה כי ישמש אך ורק לצורך המטרה שלשמה נמסר (גם הוראת סעיף 57 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955, אוסרת גילוי מידע אלא למי שהוסמך לקבלו).
2. מפקדי הצבא, כעובדי ציבור, הם חלק מהזרוע המבצעת של המדינה. לפיכך, אסור להם להשתמש בכוחם אלא לגבי מה שהמחוקק הסמיך אותם. קרי, אסור למפקדים לעשות שימוש במידע שהגיע אליהם אם כוונת מוסר המידע הייתה כי יעשה בו שימוש למטרה מסויימת בלבד. כך, אם חייל סיפר על מצוקה כלכלית בבית, ניתן לעשות שימוש במידע רק כדי לסייע לו. אם חייל סיפר כי יש בינו להוריו נתק, המידע נמסר כדי לאפשר לו דיור חלופי. כך גם כאשר מדובר על בעיות אישיות, רפואיות או אחרות, של חייל או מי מבני משפחתו - אשר יש בהן כדי להקשות על שירותו, בעוד שהמידע נמסר כדי לזכות בסיוע ולא לשום שימוש אחר.
נציב קבילות החיילים קובע כי אין כללים ופקודות אשר יש בהם כדי להתמודד עם הפגיעה בצנעת חיו של חייל ועם העדר ההגנה על פרטיותו. לפיכך, ממליץ הוא כי ראש אכ"א יקבע הוראות מחייבות וברורות בסוגיות אלה, אשר יעבירו את רוח החוק ויבהירו את החובה לשמור על פרטיות החייל לכלל המפקדים, למען לא ייכשלו בפגיעה בזכויות.
פגיעה בפרטיות - ומשבר אמון בין צה"ל לחייליו
התוצאה של ההתנהגות המתוארת מצד בעלי התפקידים אינה מזיקה רק לאותם חיילים שפרטיותם או צנעת חייהם נפגעו. היא יכולה להיות הרת אסון עבור צה"ל עצמו, עבור כלל שלטונות הצבא ואף לפגיעה אנושה בתפקוד המערכת הצבאית כולה. חוסר האמון של חיילים יגרור חוסר נכונות למסור מידע באופן חופשי בעת מצוקה - למפקד, לרופא או למש"קית הת"ש, פשוט בגלל החשש כי ייעשה במידע זה שימוש שלא למטרה שלשמה נמסר. אבדן אמון שכזה יפגע בצה"ל עצמו, כי הוא יוביל לפגיעה ביכולת הצבא לקבל תמונה אמינה ואמיתית על מצוקות החיילים.
כדי למנוע זאת, על צה"ל להשכיל ולוודא כי הוראות החוק יבוצעו כלשונן, ועליו למצוא פיתרון מהיר אשר יבהיר את שאלת הסודיות והחיסיון - לכל בעלי התפקידים שבאים במגע עם חיילים, המוסרים להם מידע אישי רגיש, גם בשגרה - וגם בעיתות מצוקה.
הדבר נחוץ כדי לחזק - שלא לומר להחזיר - את האמון של החיילים באפשרות לנהל שיחה חופשית עם בעלי התפקידים, על מנת לספר להם את אשר על ליבם. אנו מזהירים: פגיעה ביכולת של המערכת לזהות מצוקות - עלולה להוביל לאסון.
נבהיר כאן למען הסר ספק: עמדתנו מבוססת לא רק על החוק - אלא גם על ההגיון, על המוסר, ועל השכל הישר. אנו סבורים כי אין לעשות שימוש במידע שנמסר לבעל תפקיד על רקע קיומם של יחסי אמון, במיוחד כאשר מטרת מסירת המידע הייתה קשורה בקשר ישיר למצוקת החייל או לבקשה לעזרה.
עם כל ההבנה, גם אם מצוי בידי מי מבעלי התפקידים הרגישים מידע על חייל שעבר עבירה - אפילו שימוש בסמים - ואנו שותפים לעמדה שבאופן עקרוני חיילים כאלה ראויים בהחלט לעונש - אין להשתמש במידע שכזה לפתיחה בחקירה או לנקיטת אמצעים כנגד אותו חייל, אם הוא מסר דברים אלה במהלך שיחה עימם. כך זה גם ב"אזרחות": יחסי אמון בין מבקש הסעד - המטופל - למטפל שלו הם בבחינת קודש הקודשים, שהפגיעה בו מותרת רק במקרים נדירים ומוגדרים (למשל, על-ידי פנייה של הפרקליטות במקרה פרטני בבקשה לגלות את המידע החסוי בצו - ובאישור - של של בית משפט).
ראוי היה כי צה"ל יאמץ גישה זו, עוד בטרם נערכת חשיבה כיצד לטפל משפטית בהפרה שיטתית של זכויות יסוד אלו - שאינה אלא הפרת חוקי מדינת ישראל.
מן הראוי היה כי גם הפרקליט הצבאי הראשי ייקח חלק בהטמעת עקרונות אלה בקרב הצבא. הדבר יהיה ראוי גם מבחינת אחריותו של הפצ"ר לקיום חוקי המדינה גם בקרב גופי הצבא - ועוד לא אמרנו מילה על זכותם של החיילים שפרטיותם הופרה באופן בוטה ל"הגנה מן הצדק" - הגנה מיוחדת בהליכים פליליים.
שימוש במידע שמסר חייל למש"קית הת"ש לא נמסר כמידע מודיעיני. כלשכן אינו מהווה הודאה באשמה בהיבט הפלילי. כל שימוש אחר בנסיבות אלה יהיה דומה להוצאת מידע מחייל שלא כדין ובניגוד לרצונו. כל חייל שנקלע לנסיבות אלה עומדת לו הזכות לטעון ל"הגנה מן הצדק" - כי הוא משול למי שהפליל את עצמו בלא ידיעתו, במהלך שיכול להצטייר כהוצאת הודאה בתחבולה.
ולראש אכ"א שמורה מילתנו האחרונה: ראוי כי יינקטו, בהקדם האפשרי, צעדים ממשיים למציאת פיתרון לסיטואציה הבלתי אפשרית הזו - כדי שלא להעמיד את בעלי התפקידים השונים, ובהם המפקדים ומערך הת"ש שתחת פיקודו - במעמד מביך של "מודיעים", בשל חבותם בנאמנות כפולה - לחייליהם ולמערכת גם יחד ביחסים מיוחדים אלה. הצבא שלנו, הצבא המוסרי בעולם - ראוי כי ינהג באופן הוגן גם בסוגיות בוערות אלה.
|
