הדפסה
שלח לחבר
עבור לתגובות
הוסף תגובה
|
|
בג"צ : לא יבוטלו הטבות שכר לחיילים שוטרים ואח' שלמדו בשלוחת "לטביה" ! (18/3/2004)
|
| דגשים ועריכה- סמי איליה, עו"ד |
היום (18.3.04) ניתן בבית המשפט העליון אחד מפסקי הדין החשובים ביותר במספר עתירות שהוגשו לבג"צ ע"י חיילי צה"ל, שוטרים, סוהרים ועוד עובדי מדינה לאחר שהמעסיק (צה"ל, משטרה,שב"ס ואחרים) החליטו בעקבות הנחיית הממונה על השכר באוצר, שלא להכיר בתואר אקדמי של אלה שלמדו בשלוחת אוניברסיטת "לטביה" בישראל ולפיכך נמנעה הזכות מאוכלוסייה גדולה של מאות רבות של עובדי כוחות הביטחון לקבל תוספת לשכר בגין היותם בעלי תואר אקדמי או לקבל תפקיד הדורש תואר שכזה.
בג"צ בהרכב שופטים בראשות כב' השופט תאודור אור (אשר פורש היום לגמלאות) הורה לאוצר ולכל הגופים המנויים להכיר בתואר של אונ' "לטביה" כתואר לכל דבר ולהעניק הטבות שכר ולהכיר בבעלי תואר זה כמי שבידו תואר אקדמי. אנו מביאים לידיעתכם קטעים נבחרים מפסק הדין כאן...מומלץ לקרוא הקטעים החשובים והמסר שבפסק הדין...
העתירות אוחדו לדיון אחד ולהלן הפרטים ותמצית הסוגייה המשפטית שעמדה במחלוקת בין העותרים למשיבים:
העתירה בבג"צ 3379/03 - הוגשה ע"י 373 חיילים וקצינים בצבא הקבע.
העתירה בבג"צ 3487/03 - הוגשה ע"י 537 שוטרים ואנשי שב"ס(שירות בתי סוהר)
העתירות האחרות הוגשו ע"י שוטרים , הארגון לקידום מעמד השוטר והסוהר, אנשי קבע נוספים ונציגת אוניברסיטת "לטבייה". כל העתירות כוונו נגד המדינה, האוצר, צה"ל,משטרת ישראל,שב"ס, משרד החינוך ועוד - כולם כמשיבים לטענות העותרים.
תמצית טענות העותרים:
העותרים טענו כי המשיבים הציגו בפניהם מצג כאילו יש באפשרותם להיות מוכרים כבעלי תואר אקדמי ולקבל ככל בעל תואר מוכר אחר הטבות בדירוג שכר ושיבוץ לתפקיד אם ילמדו באוניברסיטת "לטביה". כן טענו כי אין לראות אותם שונים ממי שלמד במוסד להשכלה גבוהה בישראל ולפיכך על המדינה לתת להם אותן הטבות.
תמצית טענות המשיבים:
המשיבים טענו כי בעצם בעלי התואר לא עמדו בדרישות לקבלת התואר, למדו "מרחוק" וללא פיקוח על הלימודים ורמזו כי הדבר דומה ל"קניית תואר" ולפיכך מסיבות אלו וגם בשל ההוצאות הרבות שנדרשות מקופת המדינה לממן בעל תואר שכזה לעומת אחרים שלמדו לימודים במוסד להשכלה גבוהה מוכר בישראל - יש לבטל הזכאות של בעלי תואר באוניברסיטת "לטביה" להטבות ודירוג שכר הניתן לבעלי תואר אקדמי מוכר. עוד נאמר כי נפתחה חקירת משטרה בחשד של "קניית תוארים" ללא שלמדו בעלי התואר להשגתו וזה מחזק טענתם שאין לראותם כמי שלמדו באוניברסיטה מוכרת בישראל.
כאמור, פסק בג"צ כי על המדינה להעניק לבעלי תואר מאונ' "לטביה" ההטבות כשם שמעניקה לכל בעל תואר אקדמי אחר. קטעים רלוונטיים מתוך פסק הדין מהווים גם מסר לסוגיות משפטיות דומות בעתיד ולכללים משפטיים שעל רשויות המדינה לשקול בהחלטות כדוגמת ההחלטה שנתקבלה בעניין שנדון כאן. פסק הדין מלמד כיצד על רשות ציבורית לנהוג בהליך קבלת החלטות. (הציטוט יובא בציון הפסקה הרלוונטית בפסק הדין) . הרישום בצבע אדום בא להדגיש המסרים בפסק הדין : (חשוב ביותר)
א). העותרים פנו ללמוד בתום לב. לפיכך, על שום מה ניתן לפגוע בהם?
23. "מה שחשוב להדגיש הוא, שהפגיעה בעותרים, ובעובדי מדינה אחרים במצבם, מהווה פגיעה כלפי מי שלא הוכח כלפיו, והמדינה אף לא טוענת כלפיו, כי התנהגותו נגועה במעשים לא כשרים כלשהם. אכן, אין מחלוקת בין הצדדים - והדבר עולה גם מתצהירי העותרים, מנוסח ההחלטה הסופית ומהצהרותיה של באת כוח המשיבים בפנינו - כי אין בידי המשיבים כל ראיות לכך שמי מהעותרים השיג את התואר שברשותו בדרכים שאינן חוקיות או שאינן כשרות, ואין רואים בו חשוד לדבר עבירה. משכך, עומדת לעותרים החזקה כי הם פעלו בתום לב והשיגו את התארים כדין. הדברים נאמרים מפורשות בהודעה מטעם פרקליטות המדינה, בהתייחסו להחלטה הסופית:
"יודגש כי החלטה זו אין משמעה, כי כל אחד ואחד מבין בוגרי "השלוחה הלטבית" סומן כחשוד, ואין בה כדי לפגוע בחזקת חפותו או בכבודו" (מצוטט בעמוד 34 לתשובת המשיבים, וראו גם בפיסקאות 107 ו-116 לתשובת המשיבים)."
ב). עיקרון ההסתמכות - העובדים הסתמכו על כך כי הלימודים ישפרו את מצבם הכלכלי ומעמדם בעבודה .
24. "על רקע כל האמור לעיל, ראוי להתעכב ולבחון את פגיעתה של ההחלטה הסופית מנקודת מבטו של העותר תם הלב. הוא בחר ללמוד בנציגות לאחר שמעסיקיו עודדו אותו לעשות כן. הובהר לו על ידי הגורמים המוסמכים, כי אם יעמוד בחובות הלימודים בנציגות, והתואר שיינתן לו יוכר כשקול (כפי שקרה, ככלל, לגבי תארים שהתקבלו מהנציגות), יזכה להטבות כספיות ואחרות. הוא נרשם ללימודים ושילם את שכר הלימוד הגבוה. יתכן שמימן את לימודיו מחסכונותיו כעובד מדינה או שקיבל הלוואה כדי לעמוד בנטל התשלום. בשעות הפנאי שלו, בתום יום העבודה, הוא שקד על לימודיו ועמד במטלות הרבות שהוטלו עליו; הוא עמד במבחנים והגיש עבודות מסוגים שונים. הוא השקיע כספים רבים בתרגומן של העבודות לאנגלית. לבסוף קיבל את התואר המיוחל שזיכה אותו, לאחר שהוכר כשקול, בהטבות האמורות. בהסתמך על הטבות אלה, הוא נטל על עצמו התחייבויות כספיות, תכנן להגדיל את חסכונותיו או לשפר את איכות חייו. לפתע פתאום הסתבר לעותר, כי התואר שעד כה זיכה אותו בהטבות אשר עליהן הסתמך, אינו מוכר עוד כשקול לצורך ההטבות. זאת, בצעד חד צדדי של המדינה, מבלי שנחקר או הוזהר ומבלי שהוסבר לו אם ומה הפגם שנפל בהתנהגותו שלו. עוד הסתבר לו, כי המדינה קיבלה את ההחלטה הסופית. האם מפליא הדבר שהעותר רואה עצמו נפגע, שעה שזכויות מוקנות שלו, אשר מעוגנות בהסכם העבודה החל עליו, נלקחות או נגרעות, שעה שעניינו הפרטני או הנסיבות בהן הוא, אישית, קיבל את התואר אינם נבחנים כלל? עוסקים אנו בהחלטה אשר חלה לכאורה על אלפים הנמצאים במצבו של העותר תם הלב. האם יש בפי המשיבים תשובה מניחה את הדעת לאלפים אלה?"
ג). המדינה פגעה בכללי הצדק כיוון שקיימת חובה משפטית לאפשר זכות שימוע קרי- לפני שגוף מינהלי פוגע בזכותו של אדם, מחוייבת היא לשמוע את טענתו:
27. "כלל יסוד הוא, כי רשות מינהלית לא תפגע באדם אלא אם ניתנה לו לפני כן הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בפניה. חובתה של הרשות היא, לתת למי שעלול להיפגע מהחלטתה הזדמנות הוגנת וסבירה להשמיע את טענותיו, ולאחרון זכות יסוד להשמיען.
"לא יורשה גוף אדמניסטרטיבי - אפילו אדמניסטרטיבי טהור (לא מעין שיפוטי) - לפגוע באזרח פגיעת גוף, רכוש, מקצוע, מעמד וכיוצא בזה, אלא אם כן ניתנה לנפגע הזדמנות הוגנת להשמעת הגנתו בפני הפגיעה העתידה" (בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב' 1493, 1508).
כלל זה מהווה כלל של הצדק הטבעי, והוא נובע מחובת ההגינות הכללית שכל רשות שלטון חייבת בה. כלל זה עמנו הוא, והפסיקה חזרה ואימצה אותו (ראו את דברי השופט מ' חשין בבג"ץ 5621/96 הרמן נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(5) 791, בפיסקה 46). כלל זה חל גם כשהרשות פועלת במסגרת המשפט הפרטי, לרבות במסגרת יחסיה החוזיים, כמו בענייננו. כך, משום הדואליות הנורמטיבית החלה על רשות ציבורית. היא כפופה לגבי אותה החלטה, הן לנורמות של המשפט הפרטי והן לנורמות של המשפט הציבורי, כולל חובת השימוע. באותה פרשה נדונה הוצאתה המוקדמת של עובדת לגימלאות ללא הסכמתה, ונקבע שם כי "ההגינות מחייבת והצדק דורש, כי בטרם יפעיל המעביד את הכוחות שהדין מעניק לו, הוא ישמע את עמדתו של העובד. זהו גם הדין" (בעמוד 655). כללי המינהל הציבורי חלים על המדינה גם בכובעה כמעסיק במשפט הפרטי (וראו: בג"צ 164/97 קונטרם נ' משרד האוצר, פ"ד נב (1) 289, 389; בג"צ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד (3) 729; בג"צ 262/62 פרץ נ' יו"ר המועצה המקומית כפר שמריהו, פ"ד ט"ז (3) 2101; בג"צ 5060/96 בת שבע קהלני נ' ראש הממשלה, תק-על 2000 (2) 395).
בבג"ץ 654/78 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה (פ"ד לה(2) 649), נדונה זכותו של עובד להישמע על ידי מעבידו שהיה רשות ציבורית. בנושא זכותו זו של העובד, אמר שם השופט א' ברק:
"זכות יסוד של האדם בישראל היא, כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן, בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו. לעניין זכות יסוד זו, אין נפקא מינה, אם הרשות הציבורית פועלת מכוח חיקוק או מכוח הנחיה פנימית או מכוח הסכם. אין גם כל חשיבות לשאלה, אם הסמכות המופעלת היא שיפוטית, כעין שיפוטית או מינהלית ואם שיקול הדעת, הניתן לאותה רשות, הוא רחב או צר. בכל מקרה בו רשות ציבורית מבקשת לשנות את מעמדו של אדם, עליה לפעול כלפיו בהגינות, וחובה זו מטילה על הרשות את החובה להעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו" (בעמוד 654)."
33. "עמדה זו מוקשית היא, ואין לקבלה. ראשית, לא הייתי ממהר לייחס חוסר כנות לעמדת העותרים. כל אחד מהם עלול להפסיד בעקבות ההחלטה אלפי או עשרות אלפי ש"ח ואף יותר, על אף כל מה שהשקיע כדי להגיע לזכות לקבלם. לטענתו, לא דבק רבב בהתנהגותו, והנה במחי אחד מבטלים את זכותו. רצונו שעניינו ייבחן ויוכרע על פי ממצאים הנוגעים לו, הינו לגיטימי ומובן. שנית, לא מקובלת עלי הטענה שבדיקה פרטנית של שקילות התארים אינה מעשית. מספר השעות שצריך להשקיע בבדיקה כזו, אפילו אם מדובר לא ב-1,625 שעות עבודה אלא ב-2000 או 3,000 שעות, אינו צריך להרתיע. נזכור, שהעלות הכוללת של ההטבות לבוגרים עשויה להגיע לסכומים של מאות מיליונים, אם לא מיליארדי שקלים. לגבי סכומים כאלה יש הצדקה להשקיע זמן וכוח אדם כדי לבדוק אם מדובר בתארים אקדמים כשרים, אם לאו. מספר השעות הנדרש כאמור, יכול להתחלק בין מספר עשרות בודקים או חוקרים אשר בתקופה של מספר חודשים - לפי מספר הבודקים - יוכלו לבצע את המשימה. כדי להקל את מלאכת השימוע והבדיקה, ניתן לדרוש תחילה מילוי פרטים או תצהיר שיקצרו ויקלו על עבודת הבודקים. כגודל הפגיעה הצפויה כן גדלה עוצמת הזכות להישמע. לפיכך, גם אם צריך לשמוע אדם אפילו שעה או שעתיים קודם ששוללים ממנו זכות קנויה לעשרות אלפי שקלים ואף יותר - אין לומר שדרישתו לשימוע אינה מעשית או אינה סבירה. במהלך שימוע כזה יהיו רשאים, כמובן, הבודקים לעיין בכל חומר הנוגע ללימודיו של כל אחד מהבוגרים.
יש להניח, שלו היה מדובר בנפגעים בודדים, המשיבים לא היו מעלים על דעתם לפסול את שקילות התארים מבלי שיישמע וייבחן עניינו של כל אחד ואחד מן הנפגעים הפוטנציאליים. לכן, לא ברור מדוע העובדה שמדובר בנפגעים פוטנציאליים רבים, מצדיקה את היעדר השימוע הפרטני. האם משום שמספר הנפגעים הפוטנציאליים הוא רב יותר, ניתן לוותר על מה שהוא מוצדק וראוי, קודם קבלת החלטה כה פוגעת בכיסו של כל אחד מן העובדים?"
ד). רשות מינהלית/ציבורית אינה יכולה לפגוע בזכויות אלא לאחר בדיקה יסודית ורצינית את כל הראיות והפרטים בטרם תקבל החלטה הפוגעת בזכות קנינית :
38. "החלטה של כל רשות מינהלית חייבת להיות בכל מקרה תוצאה של בדיקה עניינית הוגנת ושיטתית (בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, וכן בג"ץ 987/84 הנ"ל). על הרשות לעשות את מיטבה, באופן סביר, בהתאם לנושא העומד למחלוקת ולחשיבותו, כדי שיבואו בפניה כל הראיות החשובות לעניין. הבדיקה צריכה להיות עניינית והוגנת, בין היתר, במובן זה שיבואו בפניה גם עובדות אשר אינן עולות בקנה אחד עם גישתה הראשונית. במילים אחרות, אל לה לרשות לתור ולחפש רק אחר ראיות אשר תאששנה את גישתה הראשונית. כדי שהתמונה הרלוונטית כולה תהיה לנגד עיניה, עליה ליתן דעתה גם לראיות אשר משמעותן אינה עולה לכאורה עם גישתה זו. רק כך תוכל להגיע למסקנות עובדתיות שקולות ומאוזנות על פי הראיות הנוגעות לעניין. כלל חשוב במסגרת הבדיקה הוא, על כן, שייעשה איסוף הראיות החשובות לעניין. "אם יתברר כי בנסיבות המקרה לא שקדה הרשות המינהלית לאסוף את הנתונים השייכים לעניין ולבדוק אותם לקראת קבלת החלטה, כפי שרשות סבירה היתה נוהגת, עשוי בית המשפט לפסול את ההחלטה" (י' זמיר, בעמוד 738). הכלל הוא, שבבואה להחליט, על הרשות ליתן דעתה על כל השיקולים הענייניים, כדי שתוכל לקבל החלטה שקולה ומושכלת המאזנת ביניהם. במסגרת השיקולים הענייניים יהיו כאלה הנשענים על נתונים ועובדות. באין איסוף ראיות כנדרש, עלולים עובדות ונתונים הצריכים לעניין שלא להילקח בחשבון, וההחלטה לא תהיה שקולה ומאוזנת.
לא די בכך שתהיינה בפני הרשות המינהלית ראיות המאששות על פי תכנן את מסקנותיה. אם יש בהן פגיעה בזכויות קיימות, לרבות זכויות קנייניות, הן צריכות להיות ברורות חד משמעיות ומשכנעות כדי שיוכלו להוות תשתית להחלטה. כגודל הזכות העלולה להיפגע, כן גודלה ועוצמתה של הראיה הנדרשת. עצמתה של הראיה עלולה להיפגם או להיות מוחלשת כאשר לא ניתנת אפשרות לנפגע מההחלטה להתמודד עמה ולהזימה. כך הוא, לדוגמה, כשמדובר בראיה החסויה מעין מי שעלול להיפגע מההחלטה. במקרה כזה, על הרשות להיות מודעת וליתן משקל לעובדה שחומר הראיות החסוי לא עבר התייחסות או ביקורת מלאים של מי שעלולים להיפגע ממנו."
ה). המשיבים ידעו את צורת הלימודים "מרחוק" וידעו את התכנית הנלמדת ולמרות זאת לא התריעו ולא מנעו את המשך הלימודים :
45. "צריך היה להיות ברור למשיבים, ובודאי היה ברור להם, שרמת תוכנית הלימודים בנציגות היא - בדומה וכמקובל בלמידה מרחוק במוסדות אחרים - נופלת מהלימודים במוסדות אקדמים ישראלים. בפני חשש זה גם התריע בית משפט זה, מפי השופט י' זמיר, בבג"ץ 9486/96 איילון ליאת נ' ועדת הרישום על פי חוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977 (פ"ד נב(1) 161), אשר ניתן ביום 9.2.98. ידיעה וחשש כאמור, לא מנעו את המשך אישור השקילות של התארים של אוניברסיטת לטביה משך שנים, עד שרק בחודש יוני 2001 הוחלט על ידי המדינה להפסיק את מתן האישורים לשקילותם. ראוי להדגיש, כי הפסקה זו באה לא מכיוון שרמת הלימודים או תוכנית הלימודים בשלוחות של אוניברסיטאות זרות או של למידה מרחוק באוניברסיטאות זרות נמצאה חסרה ופגומה מיסודה. ההחלטה התיחסה לנציגות אוניברסיטת לטביה בלבד, והתבססה על ליקויים ומעשים פסולים שנתגלו בנציגות במהלך חקירת המשטרה, המיוחסים למודום, לחלק מצוות העובדים מטעמה ולחלק מהתלמידים.
אם נסכם בנקודה זו, הרי שבאופן כללי תוכנית ורמת הלימודים בנציגות היתה ידועה וברור היה שאישור השקילות שניתן לבוגרי הנציגות היה ברמה של מסלול "למידה מרחוק", המתאימה ללימודים על ידי מי שעובדים משך היום ומתפנים ללימודים רק אחרי שעות העבודה. כל עוד מתקיימים לימודים אמיתיים במסגרת זו, והלימודים מקנים תואר אקדמי על פי המקובל באוניברסיטת לטביה - תואר זה יהיה שקול לתואר אקדמי לצרכי ההטבות. כך נהגו בעבר, וכל מי שהתחיל ללמוד בנציגות עד נובמבר 1999 היה יכול לצאת מהנחה זו."
ו). החלטה של רשות ציבורית מינהלית חייבות לעמוד במבחן הסבירות והמידתיות (כללים מתוך המשפט המינהלי ציבורי ורמז לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המגן על זכויות האדם ובכלל זה זכות הקניין) :
סבירות ומידתיות ההחלטה
47. "החלטותיה של כל רשות ציבורית צריכות לעמוד במבחני הסבירות והמידתיות. כדי שתהיה סבירה, על החלטת הרשות להיום מושתתת על השיקולים הצריכים לעניין, תוך מתן משקל יחסי הולם לכל אחד מהם. אם ההחלטה חורגת ממיתחם הסבירות של איזון הולם בין השיקולים השונים, היא תחשב לבלתי סבירה (בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 514-513; בג"ץ ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מז(2) 812, 824). נוכח הליקוי באיסוף התשתית הראייתית עליו עמדנו לעיל, ההחלטה הסופית אינה מושתתת על כל העובדות החשובות לצורך קבלת ההחלטה. מכאן, שלא כל השיקולים הצריכים לעניין נלקחו על ידה בחשבון, ועל כן אינה עומדת במבחן הסבירות. אמנם, אין בידינו לקבוע עתה מהן ההחלטות אשר תכללנה במיתחם הסבירות, בהתחשב בעובדות שתובררנה ותקבענה לאחר שימוע שיקויים לעותרים ולמודום. אך יודעים אנו, שההחלטה הסופית התקבלה ללא שהיו בפני הגורם המחליט כל העובדות והשיקולים הדרושים לצורך קבלת ההחלטה.
עיקרון המידתיות, אשר הוכר במשפטנו, בוחן את השאלה אם יישום החלטת הרשות הוא מידתי לאור התכלית שהוא בא להגשים. "החלטה שלטונית היא כדין רק אם האמצעי השלטוני אשר ננקט, לשם הגשמת התכלית השלטונית, הוא במידה הראויה ולא מעבר לנדרש" (בג"ץ 987/86 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מא(5) 412 וכן בג"ץ 3477/95 בן עטייה נ' שר החינוך התרבות והספורט, פ"ד מט(5) 1, בעמודים 9-10). במסגרת הפעלת סמכותה, נדרש מהרשות לפעול על פי עיקרון המידתיות. במסגרת עיקרון זה הוכרו שלושה יסודות, או מבחני משנה, על פיהם ייקבע אם בהחלטה השלטונית נשמר עיקרון המידתיות. שלושה אלה הם: א) קיומה של התאמה בין המטרה לבין האמצעי; ב) האמצעי שנבחר על ידי הרשות צריך לפגוע בפרט במידה הקטנה ביותר; ג) האמצעי שהרשות בחרה בו יימצא בלתי ראוי, אם פגיעתו היא ללא יחס ראוי לתועלת שהוא מביא בהגשמת התכלית. האם עומדת ההחלטה הסופית במבחן המידתיות?"
ז). סיכום : ההחלטה של המשיבים אינה עומדת בכללי מינהל תקין , בשל שלילת זכות הטיעון והשימוע, אינה סבירה, פוגעת בעקרון ההסתמכות, בכללי הצדק ובזכות הקניין. היא אינה מידתית וההחלטה התקבלה בניגוד לכללי המשפט המינהלי. לפיכך, שיש לבטלה ולאשר התואר שנרכש אם ביושר נרכש. נגד מי שיש ראיות כי "קנה תואר"ולא רכש אותו ביושר ובלימודים - קרי במרמה- לא יראו אותו אחד כבעל תואר בנוסף, המדינה חוייבה לשלם 15.000 ש"ח הוצאות על כל עתירה שהוגשה וחוייבה להכיר בתוארים בהסתייגות כמפורט :
התוצאה
52. "ראינו, שבגין פגיעה בזכות הטיעון של העותרים דין ההחלטה הסופית להתבטל. הפגמים של אי קיום שימוע תרמו גם לכך שההחלטה אשר נתקבלה לא התבססה על התשתית העובדתית הצריכה לעניינה. עוד ראינו, שההחלטה הסופית אינה מידתית בכך שהיא פוגעת ברבים, אשר אין די בחומר כפי שהוצג בפני הגורמים המחליטים כדי להצדיק פגיעה בהם. התוצאה המתבקשת היא, שדין ההחלטה הסופית בטלות, וכך אציע לחברותי שנחליט. כתוצאה מכך, אין למנוע מן העותרים את זכותם להמשיך ולקבל את ההטבות הכרוכות בתואר אשר קיבלו מהנציגות, וכן את הזכות שועדת השקילות תדון בבקשות להכרת שקילותם של תארים אם בקשות כאלה הוגשו לה וטרם הוחלט בהן על ידה.
עם זאת, האמור כאן לא בא למנוע מהמדינה לשלול את הזכות להטבות מבוגרי הנציגות שקיימות לגביהם, אישית, הוכחות ברורות ומשכנעות, ברמה הנדרשת על פי הראיה המינהלית, שהתואר האקדמי הושג על ידם במירמה או בדרכים לא כשרות אחרות.
עולה מכל האמור לעיל, שהמסקנות כאמור מושתתות, בעיקרן, על העובדה שלא ניתנה לעותרים הזדמנות להישמע על ידי הגורמים המחליטים. ראינו גם, שהשימוע ניתן לביצוע על אף הקשיים האמצעים והמאמץ הנדרשים לצורך זה. על רקע זה, נשקלה על ידינו השאלה אם לא ראוי לאפשר שימוע מאוחר לעותרים ולבוגרים האחרים על ידי גורמים מטעם המדינה, אם אלה יהיו מוכנים עתה לקיימו. אכן, אין דומה שימוע מאוחר לשימוע הנעשה לפני קבלת ההחלטה. אך עדיין אין לשלול כי ניתן לקיים שימוע אשר מאפשר קבלת תמונה מלאה של העובדות והנסיבות הצריכות לעניין ועל פיה יוחלט כפי שיוחלט. הגענו למסקנה, שראוי להשאיר בידי המדינה את האפשרות לקיום שימוע כאמור, בדרך אשר תקיים כהלכה חובה זו. יתכן מאוד, שהממצאים אשר נתגלו בחקירת המשטרה, על אף שהם מתייחסים למעטים מבין הבוגרים בלבד, מצדיקים בחינה נוספת לאחר קיום שימוע מתאים, אם אין למנוע מן הבוגרים, לרבות העותרים, את ההטבות הכרוכות בקבלת תארים אקדמים ששקילותם אושרה או מתבקשת. הדבר נתון לשיקול דעת הגורמים המחליטים מטעם המדינה. הנחתנו היא, שאם יתקיים שימוע כזה, השימוע ייעשה בלב פתוח ובנפש חפצה.
כן אנו מחייבים את המשיבים לשאת בהוצאות העותרים (כולל הוצאות ושכר טרחת עורך דין), בסכום כולל של 15.000 ש"ח בכל אחת משש העתירות."
להלן פסק הדין המלא-(46 עמודים) |
|
|
תגובות: |
| הוסף תגובה |
|
