.jpg)
רב"ט טום דקל ז"ל מגדוד נחשון נהרג לפני יומיים בשוגג מאש כוחותינו בעת מעצר מבוקשים בכפר עילאר שבנפת טול כרם – זועקות שוב הכותרות. שוב ושוב, מדי כמה חודשים אנו עדים לטעויות בזיהוי מצד כוחותינו את חבריהם בנסיבות כמעט דומות. שוב טעות, שוב שגגה שצובטת את לב כולנו. מחדש עולות השאלות הכיצד נקטפו עוד חיים צעירים של עלם יפה, איך ההסטוריה המקוללת של טעויות גבתה קורבן נוסף. (ראה ידיעה וכן כתבה נוספת)
ובצה"ל נראה כי לא מסיקים שום מסקנות. לא לומדים איך להתמודד עם הרטוריקה הבלתי נסבלת בה נהרגים חיילינו מאש חברם בשל טעות בזיהוי. תחקיר רודף תחקיר ובצה"ל אין איש שחושב איך לצמצם את הסיכוי לטעות. אנו לא מוכנים לשמוע את הפזמון החוזר בשם דובר צה"ל כי בפעילות מבצעית יש סיכונים. לא מדובר כאן בסיכון שבפעילות מבצעית.
זהו מחדל כאשר לאחר אירועים חוזרים ונשנים, לא מציידים את הכוחות הפועלים באמצעי זיהוי. שום אמא לחייל שנהרג מאש חבריו, אצילית ומבינה ככל שתהיה, לא חייבת להיות אם שכולה. בצר לנו ולב דואב, אנו סבורים אדוני הרמטכ"ל, כי אסור עוד להחריש.
למה זה קורה לנו שוב ושוב :
ההסטוריה המקוללת של טעויות בזיהוי גבתה עוד קרבן. עוד חיים צעירים נגדעו להם, כך סתם. טום ז"ל לצערנו הוא נתון נוסף במדור הסטטיסטיקה של מספר הנפגעים, אשר היא מחלתו של כל צבא : תאונות אימונים, או תאונות וטעויות במסגרת פעילות מבצעית. אירוע כגון זה אינו יחודי לצה"ל. אך בכל זאת הסיכון גדל דווקא בצה"ל הפועל יום ולילה במלחמתו בטרור. וזה הופך אותנו לפגיעים יותר.
כמו במטה קסם של גורל, בנסיבות דומות איבדנו חיים צעירים של חיילינו במספר תקריות ולא מאש אוייב אלא מאש אוהב – של חבר שלא היה מרוכז, ששקל בחופזה, שלא נזהר. אותו עלם צעיר שנהרג לשווא הם חיים ומלואם. כמו כל חייל שאיבד את חייו במסגרת שירותו. אך מוות מידי חברים הוא הכואב מכל. הוא לא נתפש, הוא מרגיז, הוא שונה. כאב המשפחה השכולה הוא ברור. ומנגד, חיו של מי שהרג את חברו בשוגג גם הם אינם כתמול שלשום.
ממצאי התחקירים שצה"ל מבצע לאחר כל מקרה כזה מצביעים על טעות. חוזרים ומשננים נוהלי זהירות – אך דווקא במסקנות הממצאים האלה טמונה הטעות של צה"ל. וכשהיא נשנית פעם אחר פעם, הטעות צוברת משקל וניתן לראותה ברמה אסטרטגית. כי כשצבא היודע להילחם ולנצח, נכשל בשמירת חיי לוחמיו בשל האופן שהוא מבצע את פעילותו, הרי זו אינה טעות חריגה. הראש היהודי כידוע הוא ראש הממציא פטנטים.
ולמרות זאת, לא ייושם בצה"ל עד היום נוהל של אספקת אמצעי זיהוי לכוחות הפועלים בשטח עויין. בצה"ל מפקדים היוצאים בראש הכוח מתדרכים חייליהם ומודעים לנושא הזהירות בזיהוי חיילי הכוח, אך יחד עם זאת לא הבינו ככל הנראה בצה"ל כי זה לא מספיק.
הרבה מן המקרים בהם כוח צה"ל יורה על כוחותנו, שכיחים דווקא באירועים כגון אלה של מעצר או מרדף אחרי מבוקשים. סיטואציה אשר מעלה מאוד את "רף" הטעויות. בלילה חשוך, כוח חיילים שאמורים לזהות ולנטרל, לעצור מבוקש בשטח בנוי ומיושב. כל תנועה יכולה להיות תנועת אוייב. ומבוקש שמבחין בכוח מאלץ את הכוח להתפצל ולבצע מרדף. כך, לא יודעים חיילי הכוח תמיד להבחין באם דמויות הרצות בחשיכה אלה חבריהם לכוח או תושבי המקום או מבוקשים/ חמושים שהם מחבלים המסכנים אותם.
זהו בד"כ השלב הקריטי לטעויות. כמו גם בנסיבות בהן חלק של הכוח נשאר לאבטח מחוץ למבנה כוח אחר הנכנס לאותו מבנה לבצע מעצרו של מבוקש. בנסיבות אלו, דמויות במבנה יכולות להיות חיילי הכוח או מחבלים. וכשכל אלה תחת אש המצב אף מבלבל יותר.
שום תירגול ותכנית המוכנה מראש בדבר מיקום אנשי הכוח לא רלוונטית אם מתפתח מרדף או לחימה בשטח המחייבת מחיילי הכוח לתפוס עמדות או לשנות מיקום. בכל הדוגמאות הללו קיים סיכון של ממש לטעות בזיהוי. כולם דרוכים וכל תזוזה יכולה להיות מחבל חמוש. ובכל המהומה הזאת של פריסת כוח, פעילות מבצעית וכיוב' תמיד יש לצפות כי מישהו יהיה "עצבני" מדי עם האצבע על ההדק. כך זה בפעילות כדוגמת זו. המבוקש או מחבלים יכולים לזהות הכוח ולפתוח באש. כל צל יכול להחשב למחבל.
בתנאים אלה, צה"ל לא למד להתמודד עם הסיכון הכרוך בטעות שבזיהוי. לא די בתידרוך, אף לא בשינון הוראות ולא יעזור אם כולם ידקלמו את הוראות הזהירות והבטיחות. במצב זה בשטח החיילים דרוכים, עצבניים ולא תמיד שולטים באירוע. מבוקש יכול לברוח, לפתוח באש, כל תרחיש אפשרי וקשה לשנן הוראות בראש כשאתה חייב להיות דרוך ולהגיב באלפיות שניה לסכנה. האצבע שם היא על ההדק, המבטים סביב, חשיכה מוחלטת וכל דמות לא במקום מוגדר נחשבת כמחבל.
ואם כוח טעה במסלול? או חייל הגיח מצידו של מבנה אחרי סריקה מסביב שלא כפי שתוכנן? כל כך קשה לצפות מצב כזה? הרי זה כבר קרה לא פעם וכבר היו קרבנות. כיצד הסיקו בצה"ל מסקנות ואם בכלל נערכו למה שצפוי וכבר ידוע שעלול לקרות בלהט הפעילות? והתשובה : לא למדו, לא הפיקו לקחים, לא חשבו, לא הוצב "מחסום" במקרה של טעות או שגגה שימנע תוצאה שכזו. הזיהוי היה מאוחר מדי בהעדר אמצעי זיהוי שימנעו תקלה ובמחיר הרוג ושני פצועים.
צה"ל לא חושב כמו "ראש גדול" :
לא בכדי הובאו דוגמאות אלו. הן ההוכחה שלעיתים השטח מכתיב את הפעילות הכי מתוכננת מראש. המציאות גוברת על פני כל הסקיצות והמפות. יש דברים לא צפויים. וכדי להתמודד עם הלא צפוי יהיה אשר יהיה, אין שום דרך אלא להתחיל ומייד לחשוב על אספקת אמצעי זיהוי לכל הכוחות הפועלים בשטח. יהיה זה כובע מיוחד, פס זוהר בצבע מיוחד או כל סימן אחר אשר ימצא על גופו של כל חייל מחיילינו בכל זמן הפעילות. אסור להסתכן בטעויות הנובעות מהעדר זיהוי. חלילה לנו לאבד ולו חייו של חייל אחד בטעות שאפשרות התרחשותה צפוייה . זו אינה גזירה משמיים.
אין בהצטיידות בסימני זיהוי לכל חייל לסכן את הכוח שכן הכוח הבא לעצור מבוקש פועל בעיקר על פי יסוד של הפתעת אותו מבוקש. כך שגם אם הוא ברח כשהכוח ניסה להכנס למבנה מסויים, סימני הזיהוי יחשפו במועד תחילת המעצר או ההשתלטות ואין בהם סיכון כי יסגירו את הכוח. אם מבוקש ברח, הרי כבר יודע שרודפים אחריו. כך יובטח - ובהחלט לא פחות חשוב ממעצר המבוקש - לוודא כי במהומה של שלב המעצר או המרדף בליל חשיכה, יהיה ברור לכל חייל על איזו דמות לא יפתח באש. אפילו הכוח התפצל או טעה בחבירה ואולי חלקו רודף עדיין בסמטאות הכפר אחר מחבל. יש להבטיח בכל מצב או סיטואציה של פעילות כי כל חייל מזהה את השייכים לכוחותינו.
זה מה שרצינו לומר. לאזנך רב אלוף יעלון. האם זה יותר מדי? יקר מדי? ...אדוני הרמטכ"ל, אנו מצפים ממך כי תורה ומייד לאמץ הרעיון ולנפק לכל כוח הפועל בתנאים דומים אמצעי זיהוי שיבטיחו את חיי כל חיילנו. אחרי הכל זו בסך הכל פעילות מבצעית למעצר מבוקש. האם יש בה סיכון? - אכן כן. אבל לא יכול להיות שסיכון זה יתרחש מצד כוחותינו. זו אינה מלחמה מול צבא. אנו לא רוצים ואין שום הסבר שבעולם שיכול לתרץ נפגעים מקרב חיילינו שנפגעו מירי חברם כשברור שיש יכולת למנוע זאת. שהרי חייל היורה על חברו זה הכי כואב. הכי מיותר. הכי....
לך טום דקל היקר לא נוכל עוד לסייע. אנו מכים על חטא על כי לא חשבנו לטפל בנושא הטעות בזיהוי בעקבות מקרים שקדמו לאירוע מותך. אולי היה בכך להציל אותך ואחרים. אבל אנו לא נרפה למען שאר הלוחמים מלדרוש מענה הולם ומשביע רצון מצד הצבא למניעת תופעת הטעות בזיהוי. זאת נוכל להבטיחך.
חבריך אמרו עליך שאתה הית "הכי חתיך בעולם" . עבור חבריך, אימך ומשפחתך הכואבים אתה תישאר חתיך ובן 20 לנצח. גם אנו - כמו רוב בית ישראל - לא הכרנו אותך. אבל רצינו אותך בחיים - לצד משפחתך וחבריך. כמה אכזר לחשוב שאתה הית שם לא רק כלוחם. הית כדי להציל חיים במקרה שמישהו מחבריך היה נפגע בפעולה : לשמור על החיים של חבריך בהיותך החובש הקרבי של המחלקה. ודווקא אתה, שנכון ודרוך להציל חיים ולטפל בנפגעים, הפכת לנפגע. כמו מתוך אחת העלילות של טרגדיה שקספירית מרה - גם במקרה מותך, דווקא מישהו שאהב אותך, לא נזהר בחייך שלך.
בכאב אנו נאמר לך לוחם צעיר – תהיה מנוחתך עדן. ליבנו כואב ומשתתפים בכאבן של אימך, אחותך וקרוביך. במותך ציווית לצה"ל ולנו חובה מוסרית : לצה"ל : למצוא ומייד פתרון שיציל את חיי לוחמיו בנסיבות דומות - ולנו - שכל תכלית קיומנו למנוע מחיילים כמותך לאבד חייהם באופן כה מיותר שאינו כלל מחוייב המציאות - לעשות כל שיש בידינו במישור החוקי והציבורי - לוודא כי לא יקרו עוד מקרים כאלה בצה"ל. יהי זכרך ברוך.
*תמונה - אתר ynet
|
